בין שני ימי הזיכרון
ראויה הייתה השבת הזו להיקרא שבת הזיכרון בהיותה בדיוק בין שני ימי הזיכרון המרכזיים של עם ישראל בארץ ישראל בעת החדשה בעקבותיהם נציין 70 שנה להקמת מדינת ישראל.

במשפחתנו משפחת מוסקל וענפיה ימי הזיכרון הללו אינם רק ימי זיכרון ממלכתיים, ימים של הזדהות של כלל עם ישראל . במשפחת מוסקל לכל איש יש שם ויש יותר מידי שמות פרטיים הנכללים ומוזכרים בימי הזיכרון הללו.

הורינו שרדו את ימי השואה בדרכים לא דרכים.
אבינו – מוסקל יהודה בן משה-יצחק  וחנה לבית גאנז, או כפי שהו כונה "יידל" מעין שם כינויי לכל יהודי. אבינו, גויס באוקטובר 1942  לפלוגות העבודה היהודים שסופחו לצבא ההונגרי שנלחם יחד עם הצבא הגרמני מול הרוסים. הוא היה כבר בן 29 נשוי לשרה-סרינה לבית ריימיבש ואב לשתי בנות חנה-איזבלה בת שנתיים ופרלה שזה עתה נולדה. הגרמנים חשפו את פרצופם האמיתי ופתחו במלחמה – מה שכונה – "מבצע ברברוסה" בקיץ 1941 אל הלחימה הזו צרפו את היהודים כחלק מהצבא ההונגרי. אבא לא דיבר ולא סיפר על מה שעבר עליו. היום אנחנו יודעים שמפקדי פלוגות העבודה קבלו הוראה לקחת את היהודים למלחמה ולדאוג שלא יחזרו ממנה.  כנראה תוך כדי הניצחון של הרוסים על הגרמנים, אנשי פלוגת העבודה שבה היה אבא, נפלו בשבי הרוסים. תחילה ראו בהם הרוסים חלק מהצבא הגרמני ובקשו להרוג אותם. אחרי שהבינו כי גויסו בכפיה , התייחסו אליהם כשבויי מלחמה  ואחר כך צרפו אותם אל הצבא הרוסי.  על פי הרישומים שמצאנו, אבא השתחרר בחודש מרץ 1945 בשנדורף שבאוסטריה. מאחר וחלה בטיפוס, הוא אושפז בבית החולים בבודפשט.

כשהוא השתחרר מבית החולים וחזר לכפרו – דיורבד בקצה העיירה אורוניוש-מדייש, כ – 15 ק"מ מזרחית לעיר סאטמאר בגבול רומניה הונגריה, נוכח אבא לדעת, שכל יהודי הכפר, כמו כל יהודי העיירה הסמוכה, כמו כל יהודי הונגריה, נלקחו ע"י הז'נדרמרים ההונגרים בסביבות פסח התש"ד 1944 והובלו לגטו בסאטמאר ומשם בסביבות שבועות לאוושוויץ-בירקנאו. לימים מצאנו מסמך נתמך בעדות שני עדים שראו את אשתו ושתי בנותיו בפעם האחרונה על הרמפה בבירקנאו כשירדו מהרכבת.

אחר כך נודע לו שגם אחיו הבכור מוסקל חיים  הגדול ממנו בשנתיים נלקח לברקנאו, יחד עם אשתו רבקה ושלושת ילדיהם – שלום , חנה ונחמן .  אבא אף פעם לא דיבר עליהם. גם על שני אחיו למחצה (אימו חנה גאנז נפטרה בהיותו ילד בן 6) התאומים מוסקל אפריים-פישל ומוסקל  יוסף-יהושע שנרצחו, הוא דיבר.  אביו משה-יצחק מוסקל שאת שמו אני נושא יחד עם אשתו השנייה טובה–גיטל לבית יעקובוביץ, גם הם נראו לאחרונה על הרמפה בבירקנאו.
שרדו רק עוד שני אחים למחצה – מוסקל צבי-אריה וגולדה מוסקל.
לסבי משה-יצחק מוסקל היו עוד 4 אחים ואחיות. אחת מהם – רחל-רוז'י גאנץ, נהרגה כבר במלחמת העולם הראשונה בהפצצה. אחות נוספת – מלכה , אין לנו עליה שום מידע. אחות שלישית – סוסה ובעלה אברהם דויטש, ואח נוסף מרדכי-מרקו ואטל לבית קרייטנברג, נראו גם הם בפעם האחרונה על הרמפה בבירקנאו.
סוסה ואברהם דויטש הביאו לעולם 5 צאצאים. אחת מהם – פריידל, נרצחה בבירקנאו. 4 אודים מוצלים מאש שרדו, שלושה בנים ובת. שלושת הבנים – דויטש מנחם-מנדל, יצחק וזלמן, היו בין מייסדי מושב אודים ליד נתניה. הצעיר ביניהם זלמן דויטש נרצח ע"י ערבים בעת ששמר יחד עם חבר על המושב שזה עתה קם ב – 1947.
 
בני משפחתה של אימא – לאה-שיינדל-גבריאלה גרינצוויג נשלחו גם הם למחנה המוות הגדול ביותר עלי אדמות – אוושויץ-בירקנאו. על מצבתה בבית העלמין במזכרת-בתיה חקוקים שמותם.
הסבא שלה אבי אימא – כץ צבי-זנוויל שנולד בוינה ב – 1860.  בן 84 בהרצחו.
אשתו הסבתא – ז'וזפין-פרל כץ לבית טלצ'ר.
הורי אימא , הסבא שלנו – שלמה-יוסף גרינצוויג. והסבתא – זלאטה-אליזבט לבית כץ.
אחיה הצעיר של אימא – יהודה-מאיר-טיבור  שרד. אבל אחיהם בנימין מנחם גרינצוויג נרצח אחרי שהועבר למחנה מאטהאוזן והוא בן 18.
לאימא היו 14 דודים ודודות על ילדיהם שנרצחו כולם באוושויץ בירקנאו. לכולם היה שם. כולם מופיעים באילן היוחסין המשפחתי ואנו זוכרים ומזכירים את כולם.

הורינו שבו כל אחד מהתופת שעבר, אל העיירה אורוניוש מדייש , שם נישאו בראש חודש ניסן התש"ו 1946. כעבור 4 שנים ב – 1950 עלו לארץ ישראל אל התקומה הלאומית, פחות משנתיים אחר הכרזתה.  שלושה צאצאים הביאו יחד לעולם ואנחנו נושאים בשמותינו את זכר הנרצחים. הבת הגדולה אחותי זהבה-אליזבט על שם אימא של אימא – זלאטה-אליזבט. אחותי השנייה – מרגלית על שם הסבתא פרל. ואנוכי נושא את שם שני הסבים שלנו , אבא של אבא - משה על שם משה-יצחק מוסקל, ושלמה על שם אבא של אימא – שלמה-יוסף גרינצוויג.
גם לצאצאינו נתנו שמות נוספים לזכר הדורות הקודמים. וטלי מיטל הוספנו את השם חנה כשמה של האימא של אבא וגם הבת חנה. לרפנאל הוספנו את השם ברוך , על שם האח של אימא – ברוך-מנחם רגינצוויג.

ומיום הזיכרון לנרצחים בשואה ליום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל. מערכות ישראל לא תמו לצערינו מטרום הקמת המדינה ועד היום. בכל דור ודור יוצאים בנינו ובנותינו להגן על המדינה , לשמור ולהציל את עמינו מפני אויבנו בארץ בגבולותיה ובכל מקום בו נמצא יהודי.
בשנת התשס"ו יצא רפנאל יחד עם חבריו לסיירת אגוז להגן על גבולה הצפוני של מדינת ישראל מפני החיזבאללה.  בצהרי היום בכ"ד בתמוז 20.7.2006  טיפסו הלוחמים אל מרומי הכפר – מארון א ראס. בטרם שקעה החמה התפתח קרב בין לוחמי אגוז ללוחמי החיזבאללה כשרפנאל בשורת חוליית החוד – נגביסט החוד. "נופלים ההולכים ראשונה" ! הקרב בו נהרגו לוחמי החיזבאללה שנסעו ברכב ממארון א ראס לבינת ג'בל, חשף את לוחמי אגוז למטח טילים . רפנאל ועוד 4 לוחמים נפלו במערכה.  למחרת טרם ערב שבת , הרכינו הברושים צמרתם בבית העלמין של מזכרת-בתיה.

"עם קצת אמונה וחיוך קטן ותראו איך הכל השתנה". כך כתב רפנאל בשיר "הנסיך".
אכן הכל השתנה. ואנחנו ממשיכים כפי שכתב באופטימיות בשיר נוסף שמצאנו אחרי נפילתו. "אחרי המבול, תמיד יש קשת בענן...   הכל חוזר להיות ירוק, גם הלבלוב שנתייבש... והילד שברח התכוון רק לטוב שכל אחד יעצור ויתבונן ויחשוב"
ואם משיריו של רפנאל אנחנו שואבים כוחות...

ממש בימים אלו יצא לאוויר העולם  עוד שיר של רפנאל – "מישהו שומע"  והפעם שיר שהולחן ע"י חברי להקת – "בית הבובות"  ומבוצע על ידם.
בין שני ימי הזיכרון, אנחנו זוכרים את ההולכים וזוכרים להמשיך את חיינו בעולם הזה בארץ ישראל , עם חיוך ואופטימיות לימים טובים יותר.