אחרי המבול תמיד יש קשת בענן... ולמרות הבלאגן אנחנו כאן, אנחנו כאן ".
פרשת כי תבוא כוללת את הברכות ואת הקללות שעשויות או עלולות להשפיע על עם ישראל בארץ ישראל. האם משהו מהדברים הללו קורה גם היום ומה ניתן ללמוד מהבטחת הברכות והקללות שיבואו בהתאם למעשים שאנו עושים כאן בארץ המובטחת, לאבותינו ולנו ולבנינו אחרינו ?
ואולי עוד לפני כן, מה היא הדרך הטובה והנכונה לפנות לאל ולבקש את עזרתו וישועתו ? האם אנו אמורים לפנות אליו בזעקה גדולה כדי שישמע את קולנו כפי שאנחנו מזכירים בליל הסדר:
" וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה . ז וַנִּצְעַק, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ . ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. " (דברים כו , ו – ט )
או אולי צריך קודם לעשות מעשה ולהודיע מה עשינו ומה לא עשינו ורק אז לבקש את ברכת האל:
" לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת; שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי--עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. טו הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ--כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". (כו, יד-טו )
יש כאן מוטיב חוזר של שמיעה. מה יקרה אם נשמע בקול האל ומה יקרה כשלא נשמע בקולו:
"וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ . ב וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ." ( כח, א-ב)
"וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ ... וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ" (כח, טו)
מעבר להזכרת הקללות שיגיעו לעם ישראל, עקב אי השמיעה בקול האל, יש כאן אמירה נוספת :
"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ, עַד, הִשָּׁמְדָךְ: כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--לִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר צִוָּךְ . מו וְהָיוּ בְךָ, לְאוֹת וּלְמוֹפֵת; וּבְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם. מז תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב--מֵרֹב, כֹּל. מח וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ, אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ, בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם, וּבְחֹסֶר כֹּל; וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל, עַל-צַוָּארֶךָ, עַד הִשְׁמִידוֹ, אֹתָךְ." (כח, מה-מז)
לא די בשמיעה בקול האל לקיים את מצוותיו. יש כאן דרישה לקיים אורח חיים כאשר השמחה היא אחד מיסודותיו המרכזיים. אנחנו נדרשים למצוא את המשמח והטוב בחיינו. לא להתהלך מצוברחים. לא לראות את המדכא. לראות ולהראות את הטוב, בחיוך, חיבוק ומאור פנים.
אנחנו חוזרים עתה מדיון בו השתתפנו עם חברי קהילת בית הכנסת הגדול של מזכרת בתיה שעסק בנושא : כיצד לציין השנה את שמחת תורה, לאור מחדל האסון הנורא שפקד אותנו ביום שמחת תורה בשנה שעברה ? האם האבל ישתלט על השמחה או אולי דווקא ההתמדה בשמחה היא זו שצריכה להוביל את החג, למרות הכאב והצער על ההולכים ?
מן האמור לעיל ברור שצריך להמשיך עם שמחת החיים. לעצב על ההולכים, תמיד יהיה מקום בלב, אולם ניצוץ השמחה נמצא אצלנו כולנו ואנו צריכים לתת לו את המקום והמרחב. עלינו להגדיל את להבת השמחה, שהיא חלק ממעיין התמיד ממנו אנו שואבים את הכוחות להתמודדות עם האתגרים הצפויים והלא צפויים שמזמנים לנו חיינו. כמי שנמנים על העם היהודי, למוד הסבל, גם כאן במולדתנו, בארצנו המובטחת, החיים לא פשוטים, אבל , כפי שכתב רפנאל: " אחרי המבול תמיד יש קשת בענן... ולמרות הבלאגן אנחנו כאן, אנחנו כאן ".
