השבת נתחיל את ספר דברים, הספר האחרון של תורתנו.

כמו בספר הדרכה למדריך (ולא ניכנס עכשיו לסוגיה מי כתב את ספר דברים) כותב הספר ממקם אותנו במקום ובזמן שמשה מדבר ומבאר את התורה אל בני ישראל.
כך מתחיל הספר:
 
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב .  ב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ...
 
אבל, כבר סיפרו לנו בסוף פירוט המסעות בפרשת מסעי, שהתחנה האחרונה היא ערבות מואב:
 
"וַיִּסְעוּ, מֵהָרֵי הָעֲבָרִים; וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ .  מט וַיַּחֲנוּ עַל-הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת, עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים, בְּעַרְבֹת, מוֹאָב". (במדבר לג, מח-מט)
 
וכך גם אומר לנו הפסוק החותם את ספר במדבר:
 
"אֵלֶּה הַמִּצְוֺת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ". (סוף ספר במדבר)
 
 
שני פסוקי הפתיחה של ספר דברים, נראים כאילו היו צריכים להיות שני פסוקי הסיום של ספר במדבר. שהרי, מה פשר פירוט כל התחנות במדבר ובערבה ... עד קדש ברנע ?
 אלא אם הפסוקים הללו אומרים לנו שמשה דיבר אותם לאורך כל הדרך מאז יציאת מצרים, או מאז מעמד הר סיני ועד לחנייה האחרונה, בעבר הירדן.
 
עכשו ממקמים אותנו בזמן, ומה הדברים, שמשה עושה עכשיו בחדש האחרון, משה שוב מדבר ומספר את קורותיהם, אלא שהפעם הוא גם  מבאר את התורה:
 
 
... וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ, אֲלֵהֶם .  ד אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן--וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר-יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי.   ה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. "
 
המיקום בזמן מעורר שאלה קטנה. האם משה נושא את נאום כל ספר דברים ביום אחד או לאורך חודש שלם ? וזאת, יען כי בסוף ספר דברים נאמר שבני ישראל ביכו את מותו שלושים יום:
 
וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב--עַל-פִּי יְהוָה.   ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה .  ז וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה.   ח וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, שְׁלֹשִׁים יוֹם; וַיִּתְּמוּ, יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה. (דברים לד, ה-ח)
 
אם משה נשא את נאום כל ספר דברים ביום הראשון של החודש השנים עשר של שנת הארבעים, ומת ונקבר באותו יום וביכו את מותו את כל החדש הזה, אזי השלימו את ארבעים השנים במדבר. אבל, אם משה נשא את נאומיו חודש שלם, ומת ביום האחרון של שנת הארבעים, הרי שבני ישראל לקחו על עצמם חודש נוסף. בני ישראל הוסיפו את  שלושים ימי האבל על משה  והאריכו  בכך את ארבעים השנה במדבר  בשלושים יום נוספים.
 
ישאל השואל, מה זה כל כך חשוב ? 
 
מותו של אדם קרוב או אדם חשוב כמו מנהיג לאומי, דורש זמן הפנמה והסתגלות למצב החדש.
 וודאי כשמדובר במנהיג שהנהיג ארבעים שנה, שדיבר עם אלוהים והביא את דברו אל העם ואל מלך מצרים כדי להוציא עם מעבדות לחרות.  וודאי כשמדובר באיש אשר הוריד תורה מהשמים, כתב ודיבר אותה ובימיו האחרונים הוסיף ביאורים למה שלא היה מובן לעם.
מנהיג דגול כמשה, ראוי היה לתת לו כבוד, אף במחיר דחיית הכניסה לארץ בשלושים יום.
 
דבר נוסף שניתן ללמוד משלושים ימי האבל הוא, שלא מתאבלים יותר משלושים יום. אחרי שלושים יום, אסור לשקוע לתוך החלל שנוצר עם הסתלקותו של המת. חייבים לחזור לשגרת החיים, להסתגל למצב החדש ולהמשיך קדימה.
 
העם אכן ממשיך קדימה.
משה לא מותיר חלל אחריו. הוא העביר את המנהיגות ליהושע שעבר אצלו תקופת הכשרה ממושכת והעם יודע שיש לו על מי לסמוך, יש עם מי להמשיך את המסע ולהגיע למטרה הנכספת  לכניסה לארץ. יש למה לצפות.

כל מסע ראוי שתהיה לו תכלית. גם אם לעיתים הדרך נראית ארוכה ומייגעת, אם יש מטרה שרוצים להשיג, יעד שאליו רוצים להגיע, חלום שרוצים לממש, אפשר למצוא את הכוחות להתמודד עם אתגרי הדרך. כדאי לבחור את השותף/ שותפים הנכונים שיגבירו את הסיכוי להצליח באתגר.
ויש מי שיאמר שגם אם טרם הגעת ליעד, גם המסע עצמו הוא מטרה בפני עצמה.