פרשת שלח היא קו שבר בין התקווה להיכנס לארץ לבין 40 שנות נדודים במדבר. כל זאת, בגלל שליחות שמגיעה אל קיצה בפיצוץ גדול.
סיפור ידוע על הרב שמואל מוהליבר, שאתמול, י"ט בסיון ציינו ליד קברו במזכרת-בתיה 125 שנים לפטירתו.
כשהגה הרב מוהליבר את הרעיון להקים מושבות חקלאיות בארץ ישראל בשנת התרמ"ב, על ידי יהודים מהגולה, הוא חיפש שותף שיוכל לסייע לרכוש אדמות בארץ ישראל. הרב פגש בבעלי ההון היהודים של אותם ימים, אבל לא הצליח לשכנע אותם בחשיבות הרעיון. כאשר נקבעה לרב פגישה עם הברון רוטשילד, הוא הרהר- מה אני יכול לומר לברון משהו שונה ממה שאמרתי לברונים הקודמים, אותם לא הצלחתי לשכנע, כדי שהפעם המשימה תוכתר בהצלחה? אמר הרב מוהליבר לעצמו- אני אשאל את הברון, שהיה יהודי שומר מסורת, מדוע ריבון העולם עשה לפני משה רועה הצאן את הפירוטכניקה שהסנה יבער? כשמשה ניגש אל הסנה, האל הטיל עליו את המשימה ללכת לפרעה ( שמעמדו היה אז כמעמד נשיא אחת המעצמות הגדולות) ולומר לו- "שלח את עמי" ! לכאורה, למשימה כזו לא התאים אדם שעליו נאמר שהוא "כבד פה וכבד לשון". ואכן, בפגישה עם הברון, שאל הרב את השאלה הזו ומיד השיב ואמר- הסיבה היא כי –"לא חשוב השליח, חשובה השליחות" ! כך רכש הרב מוהליבר את ליבו של הברון, גרם לו לקצר את המרחק בין הכיס ללב והצליח לרתום אותו לרעיון הקמת המושבות החקלאיות בארץ ישראל.
כנראה כך ראה הרב מוהליבר את שליחותו בעולם הזה. הוא הבין שהוא צריך לעורר את העם היושב בגולה, להקים את התנועה הציונית עוד לפני הרצל וליזום את הקמת המושבות הראשונות, בדרך להקמת המדינה.
באותו זמן שהתקיימה האזכרה השנתית לרב מוהליבר במזכרת-בתיה, התקיים במתנס בעיר מעלות-תרשיחא, יום העיון המסורתי לציון 17 שנים למלחמת לבנון השנייה, בהשתתפות משפחות, חיילים ותלמידי תיכון מבתי"ס באיזור. משם נסענו להר אדיר לטקס השנתי.
אחרי המלחמה , אחרי נפילתו של רפנאל, הבנו שהוא את שליחותו בעולם הזה מילא עד תום. אז שאלנו את עצמנו, מהי אפוא המשימה שלנו עכשיו ?!
פרשתנו פרשת שלח עוסקת בשליחות.
מה הייתה השליחות של הנשיאים/מרגלים ששלח משה לתור את הארץ ?
ומהי בעצם השליחות של כל אחד ואחת מאיתנו בעולם הזה ?
כך מוטלת השליחות ואלה שמות חברי המשלחת כפי שכתוב בפרשת שלח :
" וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם . ג וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי יְהוָה: כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. ד וְאֵלֶּה, שְׁמוֹתָם: לְמַטֵּה רְאוּבֵן, שַׁמּוּעַ בֶּן-זַכּוּר. ה לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן, שָׁפָט בֶּן-חוֹרִי. ו לְמַטֵּה יְהוּדָה, כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה. ז לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר, יִגְאָל בֶּן-יוֹסֵף. ח לְמַטֵּה אֶפְרָיִם, הוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן. ט לְמַטֵּה בִנְיָמִן, פַּלְטִי בֶּן-רָפוּא . י לְמַטֵּה זְבוּלֻן, גַּדִּיאֵל בֶּן-סוֹדִי. יא לְמַטֵּה יוֹסֵף, לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה--גַּדִּי, בֶּן-סוּסִי. יב לְמַטֵּה דָן, עַמִּיאֵל בֶּן-גְּמַלִּי. יג לְמַטֵּה אָשֵׁר, סְתוּר בֶּן-מִיכָאֵל . יד לְמַטֵּה נַפְתָּלִי, נַחְבִּי בֶּן-וָפְסִי . טו לְמַטֵּה גָד, גְּאוּאֵל בֶּן-מָכִי. טז אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ; וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן, יְהוֹשֻׁעַ.
ושוב פותח הכתוב בהגדרת תפקידם כשליחות, ואלה מטרות השליחות :
... וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר. יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. יט וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ--הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה--הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים--יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים."
כשהם חוזרים מהשליחות הם פותחים ואומרים :
" וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ... (במדבר יג , א – כ )
את אותו הסיפור מספרת לנו התורה בפתיחת ספר דברים, עם מספר שינויים :
" רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְפָנֶיךָ--אֶת-הָאָרֶץ: עֲלֵה רֵשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ--אַל-תִּירָא, וְאַל-תֵּחָת . כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר--אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. כג וַיִּיטַב בְּעֵינַי, הַדָּבָר; וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט. כד וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה, וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל; וַיְרַגְּלוּ, אֹתָהּ. כה וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ, וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ; וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר, וַיֹּאמְרוּ, טוֹבָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ . כו וְלֹא אֲבִיתֶם, לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. " ( דברים א , כא – כו )
מהתבוננות בפרשתנו ובפרשת דברים לא ברור מי הוא יוזם השליחות.
לפי האמור בפרשתנו הציווי הוא אלוהי "שלח לך" והביצוע הוא של משה :
" וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה ".
לפי ספר דברים, לא ברור מי היוזם. אל מי מדבר משה כשכתוב :
" וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ"
מי אלו "כלכם" שאמרו "נשלחה אנשים לפנינו" ?
כשמשה נושא את נאומי הסיכום שלו בספר דברים, מולו ניצבים בני ישראל "החדשים". אלו שגילם בעת שנגזרה הגזרה לנדוד במדבר, הם היו בני עשרים שנה ומטה :
" אֱמֹר אֲלֵהֶם, חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה, אִם-לֹא, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי: כֵּן, אֶעֱשֶׂה לָכֶם. כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה: אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי. (שם )
לא הגיוני שהצעירים מתחת לגיל עשרים הם אלה שיזמו את יציאת המשלחת לתור את הארץ. תירוץ קצת דחוק שניתן בעזרתו ליישב את הקושיה הזו, יכול להיות שבתחילת הנאומים של ספר דברים סמוך לכניסה לארץ, עדיין חיו חלק מזקני העם שחיו גם בזמן שליחת הנשיאים לתור את הארץ.
השאלה היותר חשובה שמתעוררת היא- מה חשבו אותם אנשים כשהם נטלו עליהם את השליחות לתור את הארץ ?
מה הם חשבו, תוך כדי אותם ארבעים יום בארץ ישראל, על מטרות השליחות ?
האם לפני ששבו, הם התיישבו יחד במעגל שיח ודנו בממצאים אותם אספו ?
האם בדיון השתתפו גם יהושע וכלב ?
האם הם גיבשו דעה שהייתה מוסכמת עליהם וכבר שם הם התחלקו לשני מחנות ?
האם הם הבינו וצפו מה תהיה התגובה של העם למשמע הדברים שלהם ?
האם הם חשבו מה תהיה תגובת משה ומה יגיב השולח העליון ?
שאלות רבות, אבל התורה לא אומרת לנו דבר על כך. היא אפילו לא מספרת לנו מי היה הדובר בשם עשרת האנשים. והרי לא עמדה שם מקהלה שדברה בקול אחד. מה קרה שנעלמו השמות ?
כשהם יצאו לשליחות הם נקובים בשמם ובשם אבותם ובנשיאות איזה שבט כל אחד עומד - "כולם אנשים ראשי בני ישראל".
אבל כשהם חוזרים, הם אוסף אנשים ללא שמות, למעט כלב ויהושע !
לא יודע אם זה קשור, אבל לימים יוקמו שתי ממלכות בארץ ישראל ממלכת יהודה וממלכת ישראל. בראשן יעמדו מלכים משני השבטים שבראשם עמדו כלב ויהושוע- שבט יהודה ושבט אפרים.
אמרו כבר לפנינו, שייתכן שאותם נשיאים, ראשי בני ישראל, הבינו שעם הכניסה לארץ יתבטל תפקידם כנשיאי השבטים ויוקם שלטון מרכזי אחד בראשו יעמוד מנהיג אחד ולימים מלך אחד. אלא שזו מחשבה של מנהיגים-נשיאים, המביטים במראה ורואים רק את עצמם נישאים מעל העם.
קצת בהיבט המשפטי בעידן של המשפטיזציה:
הגדרת השליחות
א. "שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח" .
מוסד השליחות מאפשר לאדם להרחיב את תחום פעילותו המשפטית אל מעבר למגבלות פיזיות או גיאוגרפיות. הדבר אפשרי משום שבמסגרת השליחות ניתן לשליח של השולח כוח לפעול "בשמו או במקומו" של השולח.
כך לדוגמה, השליחות מאפשרת לאדם להתקשר בחוזה בלא להיות נוכח במקום עריכת החוזה, כשהשליח מנהל את המשא ומתן וכורת את החוזה במקומו של השולח. האפשרות לבצע פעולות משפטיות באמצעות שליח נזכרת כבר במקורותיו הקדומים של המשפט העברי במגוון תחומים.
בעניין קידושי אישה, המשנה קובעת: "האיש מקדש בו ובשלוחו. האשה מתקדשת בה ובשלוחה".
בעניין גירושין:
" כמו כן קובעת המשנה המביא גט ממדינת הים צריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם".
מקורות תנאיים מדברים על עסקאות ממוניות הנעשות באמצעות שליח, כגון: "תנו רבנן: הנותן מעות לשלוחו ליקח לו. ואפילו מצוות שבין אדם למקום, כגון הפרשת תרומות, ניתן לעשותן גם על ידי שליח, כמו שמפורש במשנה: "האומר לשלוחו 'צא ותרום'. תורם כדעת בעל הבית".
הצד השווה בכל הדוגמאות שהבאנו הוא שעל ידי מינויו, יש לשליח כוח לפעול בשם שולחו, כך שלפעולתו יש אותן תוצאות משפטיות שהיו אילו פעל שולחו בעצמו. לאחר ביצוע השליחות, השליח "יוצא מן התמונה": לא הוא קידש את האישה, אלא שולחו, לא הוא קנה את הממכר, אלא שולחו, וכו', אף שלמעשה הפעולה המשפטית והכוונה המלווה את הפעולה היו שלו, ולא של שולחו.
לדעת השופטת פרוקצ'יה, כל פעולה הגורמת לתוצאה משפטית נכללת בהגדרת הסעיף, וחלות עליה הוראות החוק, אף על פי שמעצם טיבה אינה מכוונת ואינה מוגדרת בחוק כדרך לשינוי מצב משפטי, ובלבד שהיא דורשת הפעלת שיקול דעת מצדו של השליח.
לשופט ברק עמדה שונה. לדידו, אין די בכך שכתוצאה מן הפעולה משתנה מצבו המשפטי של השולח מכפי שהיה לפני הפעולה, ו"כדי שפעולה תחשב משפטית, היא צריכה להיות מכוונת להשגת השינוי בדין [כגון קנייה, מכירה וכריתת חוזה], ואין זה די בכך כי השינוי בדין יהא תוצאתה.
אשר על כן, מי שמקים מבנה בשביל חברו ומשתמש בחומרים של אחר, אף על פי שבפעולתו הוא גורם לרכישת החומרים בעבור שולחו, אין לראותו כשליח שהוראות חוק השליחות חלות עליו. עם זאת, ברק מסכים שמקצת מהוראות חוק השליחות חלות למעשה גם על פעולות אלה בדרך של היקש .
ב. במשפט העברי, החשיבות העיקרית בבירור השאלה אלו פעולות הן נושא לשליחות ואלו פעולות, אף שאפשר לעשותן באמצעות אחר, אינן נושא לשליחות, היא לעניין כשרות השליח. יש אנשים שאינם כשרים לשמש כשלוחים על פי ההלכה כגון- קטן. כפי שנראה להלן והשאלה היא, מהו היקף התחולה של כללי כשרות אלה. האם רק פעולה שמעצם טיבה מכוונת לשינוי מצב משפטי היא נושא לשליחות (כדעת ברק), ועליה בלבד חלות אותן מגבלות בדבר כשרות השליח? או שמא פעולה הגורמת לתוצאות משפטיות אצל השולח גם היא נושא לשליחות (כדעת פרוקצ'יה)? ואולי על כל פעולה שאדם עושה עבור חברו, חלים דיני השליחות?
האם באמת "שלוחו של אדם כמותו" ?
האם אנחנו יכולים למנות שליח ציבור והוא יתפלל במקומנו ? האם די במינוי בעל פה או שמא צריך מינוי בכתב.
בוועדת התכנון והבניה, אתה נדרש לחתום על טופס שאתה ממנה את המהנדס, את המפקח, את המודד ואת הקבלן המבצע. בלי הטפסים החתומים הללו אתה לא יכול לקבל היתר בניה ולא טופס סיום בניה !
האם כשעולים לתורה צריך להכריז על מינוי בעל הקורא כשליח של העולה ? מה שאנחנו לא עושים.
מלכתחילה, לעניות דעתנו, ראוי שאדם יעשה את המוטל עליו בעצמו ובודאי את הדברים החשובים. לא ראוי שאדם אחר יקדש את כלתך לאישה עבורך.
דברים שאדם לא בקיא בהם ייעזר באחר, אבל ראוי שיבהיר לו בדיוק מה מצפים ממנו. כך יש סיכוי שיבצע את שליחותו על הצד הטוב ביותר ויביא לתוצאה הטובה ביותר לשולח.
לו היו עשרת הנשיאים מקבלים כתב מינוי ברור והיו שבים עם אותם ממצאים כדי לשרת את מי ששלח אותם לשליחות הזו, אולי היו נחסכים לעם ישראל 40 שנה.
ובאשר לנו, ראוי שכל אחד ואחת יקדיש מחשבה לשליחות שלנו בעולם הזה
