במרכז פרשת שמיני , עומד האירוע הטראגי של מות שני בני אהרן בעת השמחה של חנוכת המשכן. אירוע קשה , שרבים וטובים ניסו לפצח, על שום מה ולמה עשה האל כך לנדב ואביהו, לאביהם אהרן, לכל המשפחה ולכל עם ישראל.
הפעם לא נעסוק באירוע עצמו אלא במה שקורה אחרי בתגובות אהרן ומשה.
ננסה להבין מה טוב בעיני האל ומה טוב בעיני שליחו משה אחי אהרן מתי בא הקצף וכיצד מרגיעים את המצב. כך פונה משה אל אהרן אחרי :
איך אנחנו יכולים לדעת מה המעשה אשר ייטב בעיני האל ומה יכול להביא עלינו, חלילה, כליה מידית ? מחיי היום יום אנו יודעים שלא כל מעשה שאנו עושים מקבל תגובה מידית כזו מהאל.
למשל, יש לא מעטים שלא מקיימים את מצוות השבת כהלכתה. אבל אנחנו לא רואים תגובה מידית של העונש, כפי שכתוב שכך יקרה למי שיעבור על אותו חוק. או אם תרצו עונש מוות בענייני אישות. אנחנו לא מוצאים את עוברי העבירה מתים מיד עם תום או תוך כדי המעשה.
אהרן, שממש באירוע הזה מקבל את תואר הכהן הגדול, מלמד אותנו את חובת הזהירות ואת המחשבה המקדימה לכל מעשה. אהרן מלמד אותנו שאם קרה משהו חריג שמביא לתוצאה בלתי הפיכה, חובה עלינו להרהר ולבדוק כמה פעמים לפני שאנחנו יכולים לטעות. אהרן לא מבין את הסיבה והתוצאה של מות שני בניו ולכן ברגע הראשון נאמר עליו "וידם אהרן" !
זה לא אומר שלא היה לו מה לומר, אבל יכול להיות שהיה זה הלם ראשוני ויכול להיות שהזעקה שלו באה בצורת שתיקה שהחניקה את זעקתו. ויכול להיות שהוא לקח אויר וספר עד מאה לפני שהוא כלכל את המשך מעשו וענה למשה על הקצף שיצא ממנו.
משה לעומת אהרן , נמצא קצת יותר בצד של האל הקוצף על מעשה שלא נעשה כמצופה. משה חשב שחלק מהטקס צריך להיות באכילת השעיר.
יכול להיות שאהרן או בניו , האחים השכולים, מגיבים בסוג של מידה כנגד מידה , אולי אפילו כלפי האל. כאילו אומרים לו "אתה שרפת את האחים שלנו, אז אנחנו שרפנו את השעיר " !
האם האל קיבל את תגובתם בהבנה, זאת לא נדע כי לא נכתב.
משה , ברגע שקצת נרגע מקצפו ואולי מעצם המצב, קיבל את תגובתו של אהרן בהבנה והדבר היה טוב בעיניו.
שנדע גם ברגעים קשים להגיב בצורה מושכלת. בין אם בשתיקה רועמת ובין את בזעקה רועמת. מה שחשוב , שבעת צרה נבין ונדע שהחיים ממשיכים וצריך לבחון את הדרך הטובה יותר כדי להמשיך גם אחרי מות שני בני אהרן !