פרשת ויחי מסיימת את סיפורי הבריאה והאבות המהווים תשתית לקיומנו בעולם הזה.
הפרשה מתחילה בשנות חייו של יעקב-ישראל ומסתיימת בשנות חייו של יוסף.
בתוך הפרשה יש לנו סיפור לא ברור שתוצאותיו מלווים כמעט כל יהודי השב מבית הכנסת בליל שבת, עת הוא מברך את צאצאיו בברכה שברך יעקב-ישראל את שני נכדיו בני יוסף - מנשה ואפרים:
"
יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה " .
מה ראה יעקב צורך לברך את מנשה ואפרים בברכה הזו ? ובמה זכו דווקא אפרים ומנשה בברכה הזו ?
ננסה להבין זאת מתוך המקומות בהם הם הוזכרו.
הפעם הראשונה שהם מוזכרים היא, מטבע הדברים, בעת שנולדו ליוסף ולאסנת :
"" וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים, בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב, אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ אָסְנַת, בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן
. נא וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה: כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי
. נב וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם: כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי
." (מא)
כאן אנו למדים על משמעות השמות שנתן להם אביהם יוסף. מהכתוב לא ברור האם נולדו יחד כתאומים או בשתי לידות רגילות.
הפעם השנייה בה הם נזכרו, היא אגב מניין בני יעקב-ישראל הבאים מצרימה
:
" וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו
… : וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ אָסְנַת, בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן--אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם
." ( בראשית מו, כ )
ועתה בפרשתנו, כאמור, מופיעים השניים וזה סיפורם המוזר ולא ברור :
" וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ--
אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם... וְעַתָּה
שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה--
לִי-הֵם: אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה--כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ-לִי
. ... וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה
. ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף, אֶל-אָבִיו, בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה; וַיֹּאמַר, קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם
. י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם
. יא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי; וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים, גַּם אֶת-זַרְעֶךָ
. יב
וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם, מֵעִם בִּרְכָּיו; וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו, אָרְצָה. יג וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת
אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו
. יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר
. טו וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף, וַיֹּאמַר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק--הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה
. טז
הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. יז וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם--וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם--עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה
. יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ
. יט וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי--גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם
. כ
וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. כא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת; וְהָיָה אֱלֹהִים, עִמָּכֶם, וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם, אֶל-אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם
. כב וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד--עַל-אַחֶיךָ: אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: "
לא מסופר לנו על שום דבר שמנשה ואפרים אמרו או עשו בימי חייהם. נזכיר שבעת הביקור שלהם אצל סבא ישראל, הם היו כבר בני כעשרים וחמש שנים. המעשה היחיד שמוזכר הוא שהם השתחוו בפני הסבא שלהם.
יכול להיות שמעמדם כנסיכים בבית המשנה למלך היה כל כך טוב שבימינו היו אומרים בשפת העם – הלוואי על כולם חיים טובים שכאלה.
יתרה מכך, לא רק שמנשה ואפרים הפכו להיות המבורכים שבהם יתברך ישראל, גם האמירה הקודמת של יעקב- ישראל, תפסה ותופסת עד היום מקום חשוב אחרי קריאת שמע, בטרם השינה (קריאת שמע על המיטה) וגם בתום הקריאה בתורה בשמחת תורה :
"
הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ " !
אז אם לא מצאנו דבר שהם אמרו או עשו בעברם, לא נותר לנו אלא לנסות ולהבין מתוך עתידם או עתיד צאצאיהם. ואכן, אחרי שנות עבדות ואחרי מנהיגותו של משה לאורך ארבעים שנה במדבר, המנהיג הבא של עם ישראל הוא יהושע בן נון מצאצאי אפרים בן יוסף. יהושע הוא המכניס את עם ישראל לארץ ישראל והוא המנחיל את הארץ לעם ישראל. (גם מצאצאי מנשה יש מעשה שנכנס לספר החוקים והוא הנחלת נחלה לנשים, על פי תקדים בנות צלופחד בן חפר בן מכיר בן מנשה).
אחרי סיפור המעשה של הברכה לאפרים ולמנשה, יעקב- ישראל מברך את כל בניו. אם נתבונן היטב נגלה שלא ממש ברכה קיבלו בני ישראל:
" וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
. ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם
.
ג רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי--יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז
. ד פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה.
ה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם
. ו בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר
. ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. ... "
שלושת האחים הראשונים – ראובן שמעון ולוי, לא ממש זוכים לברכה מישראל אביהם, אם לא בהיפך הגמור או בשפת אבותינו, הם חוטפים "מי שברך" !
שני בנים כן מקבלים ברכה אמיתית והם- יהודה ויוסף :
"... יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ--יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ
. ט גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ
. י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים
. יא אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה
. יב חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב..."
יהודה אמנם מקבל ברכה אבל חלק ממנה לא ממש ברור. זו ברכה שרבים ניסו לפענחה ללא הצלחה יתרה. בכל מקרה, הוא בורך בהנהגה ועל שמו ובזכותו ובזכות צאצאיו אנו נקראים
העם היהודי.
ולהמשך הברכות :
... זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן; וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן.
יד יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם--רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם
. טו וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד.
טז דָּן, יָדִין עַמּוֹ--כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
. יז יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח--הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר
. יח לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה.
יט גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב.
כ מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ.
כא נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה--הַנֹּתֵן, אִמְרֵי-שָׁפֶר.
כאמור, הבן השני שמקבל ברכה אמיתית הוא יוסף. יוסף מקבל את הברכה בלי יותר מדי חידות ופרשנויות. הברכה ליוסף נראית כמו העברת מקל במרוץ שליחים. יעקב-ישראל מעביר את ברכת האל, שהוא קיבל מאביו יצחק, ליוסף :
אחרי המבוא:
כב. בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן; בָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי-שׁור
כג. וַיְמָרְרֻהוּ, וָרֹבּוּ; וַיִּשְׂטְמֻהוּ, בַּעֲלֵי חִצִּים
"
מגיעה הברכה שכאמור, מהדהדת את הברכה לאבות:
כד וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו;
מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. כה מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם
. כו בִּרְכֹת אָבִיךָ, גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד-תַּאֲוַת, גִּבְעֹת עוֹלָם;
תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.
כז בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל
.
הברכה לבנימין יכול והיא רומזת לתקופת המלכות הקצרה של מלך ישראל הראשון משבט בנימין, הוא שאול :
כח כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם--אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם
."
ניכר שיש שניים, יהודה ויוסף, המקבלים ברכה של מנהיגות :
יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ--יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ;
יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ.
תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.
הדבר המרכזי שהתפתח מתוך הברכות הללו, זו מסורת היעוד והחלוקה של עם ישראל לעידן של מה שמכונה "משיח בן יוסף" ו – "משיח בן דוד"!
כאמור לעיל, המנהיג שמנחיל את ארץ ישראל לעם ישראל הוא יהושע מצאצאי אפרים בן יוסף. אחרי תקופה קצרה של המלך שאול מבית בנימין, מי שמנהיג את ישראל במשך ארבעים שנה הוא דוד בן ישי עבדך משיחך. שאול ודוד נמשחים בשמן המשחה על ידי שמואל הנביא.
נראה כי לאורך הדורות השתבש ונשמט הכתוב שלא מדובר במשיח אלא ב – "מלך המשיח". הנה, בספר זכריה, משם לקחו את תכונות המשיח, שכחו לציין שכתוב
"מלכך" : "גִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם!
הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר, וְעַל-עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת. וְהִכְרַתִּי-רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם, וְסוּס מִירוּשָׁלִַם, וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה, וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם; וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד-יָם, וּמִנָּהָר עַד-אַפְסֵי-אָרֶץ
." (
ספר זכריה, פרק ט, פסוקים ט–י')
נקווה ונייחל ליום בו לא נזדקק לקשת ונשק המלחמה ונגיע ליום בו נדבר שלום עם הגויים.
כל זה יהיה אחרי שנשלוט ונמשול מ-ים עד ים !