פרשת חוקת מלאה וגדושה בנושאים עקרוניים ומעניינים. ננסה להתמודד עם מעט מהשאלות שהפרשה מעוררת אצל המתבוננים בכתוב.
ראשית, בכל מקום אליו מגיעים או בכל נושא בו דנים, צריך להתמקם במקום ובזמן שהדברים מתרחשים. הפרק הראשון של הפרשה – פרשת פרה אדומה,לא ברור מתי נאמרה. בפרשה הקודמת, פרשת קרח ולפניה בפרשת שלח, היינו סמוך לארץ ישראל בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, שבגין חטא המרגלים, נגזר על עם ישראל לנדוד במדבר 40 שנה. במהלך הפרשה שלנו, אנחנו כבר שוב סמוך לארץ ישראל, ליד ארץ אדום ובערבות מואב. זאת אומרת, שהפרשה הזו, שאין בה ציון של מקום וזמן, יכלה להיאמר בכל זמן משלושים ושמונה שנות הנדודים במדבר והיא כנראה לא תלויה במקום או בזמן.
כבר בתחילת הפרשה אנחנו נתקלים בניסוח בעייתי מעט :
" וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר . ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. ..
לא ברור מדוע חזר ואמר ועוד בגוף שלישי - אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר, אמירה שבלעדיה זה נראה יותר ברור. אבל הפרשנים הלכו לחלק הראשון של הפסוק שהוא על פניו נראה עוד יותר לא ברור.
מה ראה לומר - זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה ?
מה שונה ההוראה הזו מכל שאר ההוראות והציוויים, שהיה צורך לקבוע שזו חוקה ?
אמרו לנו פרשנינו שזו מצווה שאין לה הסבר וצריך לקיימה גם אם אנו לא מבינים אותה וכך גם את כל המצוות.
ולא נראה לנו הדבר, יען כי לכל הוראה חייב שיהיה הסבר. זו הרי אחת מטענות היסוד של האמונה היהודית - "אם העולם קיים הרי שיש מי שברא אותו ויש סיבה מדוע הוא ברא את העולם ואותנו בני האדם".
אז מה אפוא ההסבר ללקיחת הפרה האדומה ולמעשה שצריך לעשות איתה ?
"וּנְתַתֶּם אֹתָהּ, אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. ד וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, מִדָּמָהּ--בְּאֶצְבָּעוֹ; וְהִזָּה אֶל-נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל-מוֹעֵד, מִדָּמָהּ--שֶׁבַע פְּעָמִים . ה וְשָׂרַף אֶת-הַפָּרָה, לְעֵינָיו: אֶת-עֹרָהּ וְאֶת-בְּשָׂרָהּ וְאֶת-דָּמָהּ, עַל-פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף . ו וְלָקַח הַכֹּהֵן, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב--וּשְׁנִי תוֹלָעַת; וְהִשְׁלִיךְ, אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. ז וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, וְאַחַר, יָבֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה; וְטָמֵא הַכֹּהֵן, עַד-הָעָרֶב."
למיטב ידיעתנו אין בנמצא בהמה כזו אדומה תמימה. לא קיימת בימינו פרה אדומה וספק אם בכלל הייתה כזו . אז מה רצה לומר לנו בציווי הזה, ממה רצה להזהיר אותנו ?
אפשר שרצה להראות לנו הבורא מה קורה כשהורגים ושורפים משהו חי. משריפת הפרה, לא נשאר דבר חוץ "מעפר ואפר" כפי שאמר אברהם וכפי שאמר האל "מעפר באתה ואל עפר תשוב". רוצה לומר, הגוף מתכלה אבל החיים הם משהו יותר מבשר ודם ואסור לנו ליטול את החיים של אף אחד.
ומה מערבבים ומשליכים אל תוך אפר הפרה ?
" עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב--וּשְׁנִי תוֹלָעַת"
עם הצומח הנשגב החזק והיפה – עץ הארז, מערבבים את הנמוכים שבחי ובצומח – אזוב ותולעת. אומרים לנו שבסופו של דבר כולנו, החזק והחלש, שבים להיות עפר ואפר.
בשביל מה שרפו את הכל יחד ומה צריך לעשות עם מה שמתקבל ?
וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר, אֵת אֵפֶר הַפָּרָה, וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, בְּמָקוֹם טָהוֹר; וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת, לְמֵי נִדָּה--חַטָּאת הִוא.
מה עניין נידה לאפר הפרה האדומה ?
נידה הוא המצב של האישה שיכלה להתעבר אבל לא התעברה, כלומר היא ובן זוגה יכלו להביא חיים לעולם, אבל, ולא חשוב מדוע, הם לא עשו זאת.
אפר הפרה האדומה הוא למשמרת, הוא מלשון לזיכרון, כפי שנאמר שמור וזכור בדיבור אחד. מה צריך לשמור ולזכור? צריך לחיות ולא להפסיק חיים של אף אחד, לא להרוג. כמו במצוות אחרות, אין הכוונה שתעשה את מה שאסור לעשות ותבוא לבקש כפרה. הכוונה היא שצריך להימנע מלעשות את המעשים הללו שמביאים למוות.
הדבר מזכיר לנו את פרשת "עגלה ערופה". מעשה מזעזע של עריפת ראש עגלה כדי שלידה, צריכים פרנסי העיר הסמוכה למקום מציאה גופת אדם לומר, "ידינו לא שפכו את הדם הזה" ! מתי הם אומרים זאת? כשלא ידוע מי הרגו. אין דבר כזה שלא ידוע מי הרגו !
ברור שמי שהרג אותו יודע שהוא הרגו. ואם היו לו שותפים, וודאי שגם הם יודעים מי הרגו. ואם יחקרו היטב כמעט ואין רצח שלא מפוענח בסוף. אלא שבאו לומר לנו שוב "לא תרצח" !
לא תרצח את גוף האדם וגם לא תרצח את נפש האדם, שאינה נשרפת כאפר הפרה האדומה, אלא היא משהו נשגב מעבר לחלקים הגופניים שסופם להגיע לעפר.
"אל תאמר אחטא ואשוב". אל תעשה מעשים שלא ייעשו גם אם נראה שניתנה האפשרות לכפר עליהם. יש מעשים שהם בלתי הפיכים וצריך להיזהר ולהימנע מלעשותם.
שנדע לסור מרע ולעשות רק טוב כל ימי חיינו.