משנכנס אדר מרבים בשמחה !
האם ניתן לעורר שמחה גם בימים עצובים ? האם שמחה היא רגש שניתן לשלוט עליו ?
האם אנחנו יכולים להציב לעצמנו מטרה להיות שמחים ?
ואולי לפני שנעסוק בשמחה, מספר משפטים על פרשת השבוע פרשת תרומה הנפתחת באלו המילים:
" דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. ג וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם... ח וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם."
ליקוח התרומה ובניית בית המקדש, מהדהד לנו את ליקוחי האישה :
"קח לך אישה ובנה לה בית"
הלקיחה הזו, כך נראה, היא ליקוח לצורך הידבקות :
"ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
התרומה נועדה כדי שה' ישכון בתוך כל אחד ואחד מאיתנו כפי שכל אחד ואחת שוכנים יחד באותו הבית באהבה.
ונחזור לשאלות ששאלנו על היכולת שלנו לשלוט בשמחה.
הדברים העצובים בחיינו ובעיקר מי שפקד אותו אובדן של אנשים קרובים, אלו דברים שלפעמים מושכים אותנו למחוזות לא קלים. לעומת זאת יש מי שרואה בעצב מקום שממנו ניתן להתרומם ולצמוח. בטבע, אחרי שריפה גדולה בשלב הראשון רואים רק שחור. כשחולף פרק זמן קצר ואחרי שיורדים גשמים, לפתע מתחילים לראות ניצנים ירוקים של לבלוב. יש אפילו אצטרובלים שזקוקים לחום של השריפה כדי שהזרעים החבויים בתוכם יוכלו לצאת ולעוף הרחק מהעץ ולנבוט במקומות נוספים.
אחרי הלבלוב הצעיר יש מי שיביטו ויראו עדיין את רוב השטח השחור ויש כאלה, שלמרות שכמותית האזור הירוק קטן יותר, הרושם שעושים העלים הירוקים גדול יותר. גם במבט על שדה כלניות או פרגים, למרות שאחוז האדום קטן מכל היתר, הרושם המתקבל במוחנו הוא של מרבד שכולו אדום. כך גם בחיים. המחשבה של האדם היא זו שיוצרת את הרושם העז יותר. אם במוח שלנו אנחנו עדיין רואים פחות לבלוב ופחות פריחה מדהימה, אנו צריכים לעבוד על המחשבות שלנו כדי שקולות השמחה יעלו ויגברו על תחושת המועקה.
בימים אלו, כשהשקד פורח וכל הנשירים מתעוררים מתרדמת החורף, מי בלבלוב ומי בפריחה, הם נועדו לרומם את רוחנו לפתוח את נחירינו כדי לשאוף אויר צח ולהביא אלינו את ריח פריחת ההדרים. אז בימים קשים אלו : "מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם, מי שעייף ימצא פה צל ומי באר... מי שבא לפה אחינו.... ותמיד יוכל להישאר "
נקווה בחודש אדר זה שיתהפך הרע על שונאינו וליהודים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר.
