פרשת כי תצא עמוסה בחוקים מחוקים שונים. חלקם ברורים וחלקם מעוררים סימני שאלה.
ניקח לדוגמא את אחד עשר הפסוקים הראשונים בפרק כב :
" לא-תראה את-שור אחיך או את-שייו, נידחים, והתעלמת, מהם: השב תשיבם, לאחיך. ב ואם-לא קרוב אחיך אליך, ולא ידעתו--ואספתו, אל-תוך ביתך, והיה עימך עד דרוש אחיך אותו, והשבותו לו. ג וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל-אבידת אחיך אשר-תאבד ממנו, ומצאתה: לא תוכל, להתעלם".
האמור לעיל זו מצוות השבת אבידה. תחילה מדובר ברכוש של אחיך, אותו אתה חייב להחזיר לו. הציפייה ממך, שיהיה אחיך ביחסים טובים איתך ואין ספק שתשיב לו את האבידה. אבל גם אל מישהו שלא מוכר לך, אתה צריך להתייחס כמו בחטיבת גולני, כאילו הוא אחיך הקרוב אליך. יתרה מכך, גם אם מצאת אבידה שאינך יודע למי היא שייכת, חובה עליך לשמור עליה כאילו היא הרכוש הפרטי שלך. זה כולל גם טיפול שדורש ממך השקעה. להאכיל את בעל החיים עד שבעל האבידה יגיע לאסוף את אבידתו. יכול להיות שכשבעל האבידה יגיע הוא יהיה מספיק הגון לפצות אותך על ההשקעה, אבל החובה שלך לא תלויה בפיצוי שלו.
אתה גם לא יכול להתעלם מלהגיש לאחיך עזרה והוא לא יכול להפיל עליך את התיק להקים את הבהמה. דרושה עבודת צוות ואחווה.
" לא-תראה את-חמור אחיך או שורו, נופלים בדרך, והתעלמת, מהם: הקם תקים, עימו". (ד)
"לא-יהיה כלי-גבר על-אישה, ולא-ילבש גבר שמלת אישה: כי תועבת יהוה אלוהיך, כל-עושה אלה". ( ה)
מה איכפת לאל מה בני ובנות האדם לובשים ? מדוע זו נחשבת "תועבה" ?
כשאנחנו רואים בימינו את מצעדי "הגאווה הגדולה", אנחנו יכולים להבין שלא מדובר בלבוש אלא באיבוד הדרך והזהות האישית של כל אחד.
"כי ייקרה קן-ציפור לפניך בדרך בכל-עץ או על-הארץ, אפרוחים או ביצים, והאם רובצת על-האפרוחים, או על-הביצים--לא-תיקח האם, על-הבנים . ז שלח תשלח את-האם, ואת-הבנים תיקח-לך, למען ייטב לך, והארכת ימים. " ) ו)
באופן רגיל לא נמצא קן על הארץ, אלא אם הוא נפל מהעץ או השיח שעליהם בנו הציפורים את הקן. ברגע שהאפרוחים על הארץ, הם בסכנה שחתולים או בעלי חיים אחרים יטרפו אותם. ברגע שאתה משלח את הציפור ולוקח את הביצים או האפרוחים אתה בעצם מציל את הציפור מציפורני הטורפים. הצלת הציפור תאפשר לה לבנות קן חדש ויציב יותר ולהביא את צאצאיה לעולם כך שהם יוכלו לחיות.
את החוק לבנות מעקה לגג עליו מסתובבים בני אדם לא צריך להסביר.
"כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך; ולא-תשים דמים בביתך, כי-ייפול הנופל ממנו". (ח)
שלושת החוקים הבאים, שחלקם נראים ללא הגיון, בעצם באו ללמד אותנו להימנע מתחרות לא ראויה :
" לא-תזרע כרמך, כלאיים: פן-תקדש, המלאה הזרע אשר תזרע, ותבואת, הכרם.
י לא-תחרוש בשור-ובחמור, יחדיו. יא לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו".
אם אתה נוטע כרם, כדי שהוא יניב יבול ראוי, אתה צריך להעניק לו מים ומזון. קרי, דשנים או חומרים אורגניים, המכונים זבל. אלא, שאם אתה זורע בין שתילי הגפן, תבואה, צמחי התבואה מתחרים על אותם מזון ומים עם הגפן. התחרות הזו לא טובה ולכן מומלץ לא לזרוע בכרם. אותה תחרות לא טובה לא ראוי שתהיה בקשירת השור והחמור לאותה עגלה או מחרשה. זה לא כוחות ופוגע בחלש, בחמור.
גם החיבור בין הצמר, שהוא מהחי, עם הפשתים, שהם מהצומח, זה חיבור שלא יחזיק מעמד. חוזק החומרים, כמו גם ההתכווצות שלהם במי הכביסה, אינם זהים והם לא יחזיקו מעמד. הם יתכלו מהר מאוד. לכן, מומלץ לארוג כל אחד בנפרד.
שנדע לאזן בחיינו את מעשינו כך שנוכל לקבל מכל דבר את התכונה הטובה שלו ולא נהרוס בחיבורים לא מתאימים.
