פרשת ויצא מתחילה את בניית עם ישראל. יעקב, שבפרשה הבאה יקבל את השם ישראל, מביא לעולם את שניים-עשר השבטים, הם בני ישראל. אבל יעקב הוא לא זה שנותן לבנים את השמות. מי שנותנות את השמות הן לאה ורחל.
לימדונו דרשנינו ש - "האהבה והשנאה מקלקלות את השורה".
לאה מתחילה להביא את בני ישראל הראשונים על רקע ההתייחסות השונה שיעקב נותן לרחל על פני לאה. אי אפשר להסתיר את היחס השונה, לא מפני האל ולא מפני לאה.
יעקב אהב יותר את רחל, אבל גם לאה הייתה אהובה על יעקב :
" וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת."
לאה חשה שהיא לא אהובה ומקווה שעם לידתו של הבן הבכור לה וליעקב המצב ישתנה. אבל מעיני האל לא ניתן להסתיר שזו מערכת יחסים של שנאה, כנראה על רקע שיתוף הפעולה של לאה עם אביה בליל הכלולות :
" וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה . לב וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי--כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.
ללאה לוקח כשנה ובהולדת בנה השני היא כבר מבינה שזו שנאה :
" וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן. "
ילד שנולד מתוך תחושת שנאה, בבגרותו יהיה בחור חסר סבלנות שיכלה בשנאתו את כל אנשי שכם.
בשני הבנים הראשונים לאה עסוקה בעצמה ובהיותה האישה הלא אהובה. בעיניה, היא האישה השנואה. כשנולד הבן השלישי, לאה מבינה שלא נכון לתקוף את המצב מהצד השלילי. כדאי יותר ליצור מצב שבו ניתן יהיה להביא את יעקב להבנה שהוא צריך להתייחס אליה כאשתו, על כל זכויותיה.
" וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי".
לימים] יהיה לוי בעצה אחת עם שמעון בקנאתם לדינה. לעתיד לבוא, בצאת ישראל ממצרים, תבוא לידי ביטוי ההתנגשות בין ילד השינאה- שמעון, לילד הניסיון לתקן- לוי, במאבק בין פנחס לזימרי. לוי יהפוך להיות המתקן ואחר כך לשבט שנלווה אל השבט המרכזי ששורד עד היום, שבט יהודה.
" וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-יְהוָה--עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד, מִלֶּדֶת".
כשנולד הבן הרביעי, לאה מבינה שהיא לא צריכה להמשיך לעסוק ביחסים שבינה לבין אחותה ולא ביחסיה עם יעקב בעלה. הפעם היא ניצבת מול האלהים ומבינה שאחרי ארבעה בנים, טוב להודות לאל. מי שמביאה לעולם ארבעה בנים ואחר כך שניים נוספים, מבינה שהיא הבסיס לעם ישראל. היא נותנת השמות לבני ישראל בכלל ולעם היהודי בפרט. לאה מבינה שהיא צריכה לעסוק בעיקר ולהודות על כל מה שנתן לה האל.
ואנחנו, העם היהודי, אנחנו עם של הודיה.
לימים יוכיח יהודה שהוא נוצר מחומר של מנהיגים.
הוא גם ישכיל להודות כשהוא עושה מעשים שלא יעשו.
ולוואי ויהיו לנו מנהיגים שישכילו להנהיג אותנו, לקחת אחריות
וכשצריך, גם להודות בטעויות ולתקן אותן
ולא לדבוק בקונספציה של טעויות.
