פרשת מטות פותחת נושא שלא ברור מדוע הופיע ממש לפני הכניסה לארץ אבל בימינו זה נושא שנראה מאוד על סדר היום.
 
 "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה .   ג אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ:    כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. "
 
כל מה שנאמר סמוך לפני הכניסה לארץ, כנראה שיש לו כוונת מכוון, שכך צריכה להתנהל המדינה. כך צריכה להתנהל החברה החדשה והייחודית וכך צריך כל חבר בחברה הזו להתנהג. 
 
השבוע פסק בית המשפט "שלא כל מה שלא ראוי הוא פלילי" ואולי ההתנהלות של החברה צריכה להיות להיפך. לא צריך שיהיה חוק לכל דבר ואם ברור לכולם שלא ראוי לעשות מעשים מסוימים, אזי אין לעשותם ולא מאימת הדין.
 
כשאדם נודר נדר, או לוקח על עצמו איסור מסוים, הוא עושה כך מרצונו החופשי, מתוך הבנה שכך ראוי להתנהג גם אם הדבר לא נכתב בשום מקום.  ואם התחייבת לנהוג כך, לפני הכל התחייבת כלפי עצמך. ואם התחייבת לפני האלוהים, גם אז התחייבת לעצמך, יען כי האלוהים הוא היושב בליבך ובמוחך ואומר לך מה נכון לעשות.
 
אם ההתחייבות כלפי עצמך מחייבת אותך, ודאי שההתחייבות שלך בדברים שאתה מוציא מפיך ומבטיח לעשות לטובת הזולת מחייבת אותך. ואם אתה שליח ציבור, ודאי וודאי שאתה חייב לעמוד בהתחייבות שנתת. אי עמידה בהתחייבות מערערת את שיווי המשקל החברתי והופכת כל אדם לחסר אחריות על דבריו. 
 
אם נחזור לפרשתנו, נראה כיצד משה מיישם את הדרישה הזו לעמידה בהתחייבות של השבטים ראובן וגד.
 
משה גוער בשבטים ראובן וגד, על רצונם להתנחל בעבר הירדן המזרחי ולא להיכנס לארץ, דבר שיכול ליצור מורך לב בעם. משה מלמד אותם ואותנו שלפעמים גם הבקשה באה בתום לב, במקרה הזה עקב שדות המרעה שמצאו חן בעיניהם, עדיין המבקש צריך להיות ער לאיך הבקשה הזו יכולה להתפרש בעיני ובאזני השומעים. יש אפשרות ששאר השבטים יפרשו זאת כפחד מפני מלחמה ביושב הארץ. משהבינו השבטים ראובן וגד את השיעור של משה הם הבטיחו :
 
 "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ .  יח לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ--עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ.   יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה:  כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. 
 
משה מקבל את דבריהם ומתנה זאת כתנאי לקבלת הנחלה בעבר הירדן המזרחי כמו נדר:
 
 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה:  אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה, לַמִּלְחָמָה .   כא וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן, לִפְנֵי יְהוָה, עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו, מִפָּנָיו .  כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ--וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה, וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה--לִפְנֵי יְהוָה.    כג וְאִם-לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן, הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה; וּדְעוּ, חַטַּאתְכֶם, אֲשֶׁר תִּמְצָא, אֶתְכֶם. ..
 
הלשון בה נוקט משה :
 
... בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם; וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם, תַּעֲשׂוּ.  
 
 הניסוח הזה מהדהד את הלשון של השבועה והנדר כמובא לעיל:
 
"כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה".
 
משה כמו מבקש מהם להישבע כי כך הם יעשו והם אכן מתחייבים ואומרים:
 
" וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר:  עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה".
 
לצערנו בימינו הגענו למצב שבגלל ששליחי הציבור שלנו לא מקיימים את מוצא פיהם, האווירה החברתית היא שלא ניתן להאמין לאף אחד. אין אמון בבני אדם.
 
נקווה שכל אחד ידע להתעלות ולהבטיח לעצמו ולחברה שלא יעשה דבר שאינו ראוי גם אם הוא לא פלילי וכל מי שמבטיח יעמוד בהבטחתו ויקיימנה.