ערב שבת פרשת ויצא התשפה 2024
השבת פרשת ויצא, לעיתים קרובות יש נטייה לעסוק בחלק הפותח של הפרשה. הפעם ננסה לבחון כיצד מסתיימת הפרשה ובעצם מסתיים פרק החיים של יעקב בבית לבן, אחרי שהוא נושא ארבע נשים ומביא איתן לעולם 12 עשר צאצאים.
יעקב יוצא ובעצם בורח מפני לבן ומזכיר שעשרים ואחת שנים קודם לכן הוא ברח מפני אחיו עשו אל בית לבן. לבן רודף אחרי יעקב ובסופו של דבר הם נפרדים לשלום. וכך מסכם לבן את הפרידה ביניהם :
"וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב: הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה, וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה, אֲשֶׁר יָרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ. נב עֵד הַגַּל הַזֶּה, וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה: אִם-אָנִי, לֹא-אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת-הַגַּל הַזֶּה, וְאִם-אַתָּה לֹא-תַעֲבֹר אֵלַי אֶת-הַגַּל הַזֶּה וְאֶת-הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת, לְרָעָה . נג אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר, יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ--אֱלֹהֵי, אֲבִיהֶם; וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. נד וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר, וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל-לָחֶם; וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם, וַיָּלִינוּ בָּהָר.
א וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר, וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו--וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם; וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן, לִמְקֹמוֹ. ב וְיַעֲקֹב, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ; וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ, מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם, מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, מַחֲנָיִם."
על הקיר בכניסה לבית העדות בניר גלים, מצאו לנכון מייסדי הבית, שורדי השואה, לרשום את חלק הפסוק " עֵד הַגַּל הַזֶּה " .
אנשי העדות הולכים בדרך כל בשר. מי שיספר את סיפורם יהיו הולוגרמות שיצרו מעדותם החיה או שהדור השני ומדריכי בית העדות, שהייתי חלק מהם כחמש עשרה שנה, עד שבאה הקורונה ואחריה המלחמה שטרם תמה.
במסעות "משואה לתקומה" בארץ ובפולין, נהגנו לצטט ולקרוא מיומנה של הנערה דוניה רוזן, שחשבנו, על פי מה שנכתב ביומן, שהיא לא שרדה. לימים התברר ששרדה ואף התנדבה ב – "יד ושם" בירושלים. (הלכה לעולמה בשנים האחרונות).
זיכרונותיה של דוניה רוזן, כפי שמובאים להלן, נדמה כאילו נכתבו אחרי הימים הנוראים של חודש תשרי התשפג 2023.
כך נכתב בזיכרונותיה של דוניה רוזן על צוואתה הרוחנית - "רצון הניצול להעיד" (מתוך יומני: 23.6.1943 )
"אולינה הצליחה להשיג בשבילי כמה פיסות ניר וחתיכת עפרון. נתתי דעתי לכתוב יומן וביקשתי מאולינה שלאחר המלחמה תמסור אותו ליהודי הראשון שתפגוש "לבי סמוך ובטוח שלא אשאר בחיים עם תום מלחמה זו, אך אדיר חפצי, שמילים אלה, שאני מעלה על הניר ביד רועדת מפחד, יחיו אחרי. רצוני, שיומן זה יישמר כעדות חיה לסבל וייסורים שהיו מנת חלקי. רצוני שבני-אדם יזכירו תקופת-זוועות זו כסיוט שחלף, אינני יודעת מתי יהיה הדבר, אך מובטחתני שיום כזה יבוא, יבוא הניצחון, יבואו ימים טובים מאלה. וזו שאיפתי שדווקא באותם הימים ידובבו המילים שלי, שלאחר שנים רבות, כשחיים טובים יותר יטשטשו את זכר התקופה האכזרית, כשתלמיד בבית-הספר לא יידע עוד להשיב לשאלה האם להיטלר היה שפם או זקן – שאז יחזירו אתכם המלים שלי אחורנית – בכמה וכמה שנים. מאמינה אני, שזיכרונות אלו ילמדו אתכם לאהוב את הידידים ולשנוא את האויבים, ילמדו אתכם לנקום ולהלחם באויבי האנושות, אויבי החופש, הצדק והמשפט. קשה לי לכתוב, אולי חסרה אני הכישרון הדרוש, אינני יודעת, אם אהיה מסוגלת לשקף את המציאות במלים הפשוטות שלי. אינני יודעת, אם יספיקו לי הצבעים הדרושים כדי להנציח מציאות זו, להנציח את החיים והמוות, הסערה, המאבק בעוול וברשע, באכזריות, יחד עם המרירות, מרירות נפשי שאין לה קץ. חסרה אני מלים. אבל מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה, כי גם לאחר מותי רוצה אני לשוחח אתכם, אתכם בני-אדם שנגאלתם כבר. רוצה אני שמלים אלו יקשרוני אליכם. רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן לפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו, שתיקחו נקם באותם הפושעים שידם האכזרית הוציאה אותנו מן החיים. רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים. כי מאמינה אני באמונה שלימה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדיכם עתיד טוב יותר, ואז לא ישוב אותו רשע שהשתלט על העולם והפך את החיים לגיהנום". (מקור: דוניה רוזן, ידידי היער, יד ושם, ירושלים, ,1988)
אנחנו המדריכים שמנו דגש על משפט אחד מהאמור לעיל :
"רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים"
לאנשים שחוו את הימים הנוראים ההם ואת אלו בזמן הזה, יש, כמו שחשה דוניה רוזן, שהייתה אז בת 12, את "רצון הניצול להעיד" . יש רצון שיהיו דרכים שונות לזכור : יומן, ספר, עדות, גל אבנים, פסל, ופסל של מעשים טובים. כל זאת כדי למגר את הרוע בעולם.
וְיַעֲקֹב, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ; וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ, מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים.
ובפרשה הבאה יחליפו את שמו של יעקב לשמנו – ישראל !
יהי רצון שנזכור ונזכה לימים טובים יותר.
