פרשת אחרי-מות, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה,  התשפ"ד 2024

"אחרי-מות, קדושים, אמור"- זה סדר הפרשות אותן אנו קוראים סביב מה שזכה לאחרונה לכינוי "שבוע הגבורה" – בין שני ימי הזיכרון.
השבוע השתתפנו במפגש, ביוזמת עמותת "אור למשפחות", של משפחות שכולות "מחזקות". כאלה שיש להם כבר "וותק" ומוכנות לסייע למשפחות החדשות שנכנסו למעגל הזה. במפגש עלו הרבה שאלות ותהיות, על הצורך והרצון של "המשפחות החדשות" אחרי מות בניהם ובנותיהם, בסיוע נוסף, גם של "משפחות ותיקות".  אולי בכלל לא צריך לתת להם עצות אלא לאפשר להם להתמודד עם מצבם החדש, לבד.
בפרשת שמיני, שם מופיע לראשונה סיפורם הקשה של נדב ואביהו, נוהגים לצטט את תאור הסופר המקראי "וידום אהרן" ! 
האם אכן אהרן נדם ולא הגיב ?! 
אנחנו מוצאים את תגובתו של אהרן לקצף של משה על הבנים של אהרן, על האחים השכולים הטריים :
" וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת, דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה--וְהִנֵּה שֹׂרָף; וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן, הַנּוֹתָרִם, לֵאמֹר.   יז מַדּוּעַ, לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ--כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא; וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם, לָשֵׂאת אֶת-עֲוֺן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, לִפְנֵי יְהוָה .  יח הֵן לֹא-הוּבָא אֶת-דָּמָהּ, אֶל-הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה; אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.   יט וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה, הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי, כָּאֵלֶּה; וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה .  כ וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".
האם יש מקום לתגובה מיידית סמוך לקרות האסון ? האם צריך מיד לחשוב מה היה חטאם של מי שמתו או של מי שגרמו למותם ? לא ברור כמה זמן חלף עד שהאל פונה אל אהרן וזה מה שהוא מצווה לעשות :
" וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ. ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת.   ג בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, אֶל-הַקֹּדֶשׁ:  בְּפַר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת, וְאַיִל לְעֹלָה.   ד כְּתֹנֶת-בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי-בַד יִהְיוּ עַל-בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף; בִּגְדֵי-קֹדֶשׁ הֵם, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם.   ה וּמֵאֵת, עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יִקַּח שְׁנֵי-שְׂעִירֵי עִזִּים, לְחַטָּאת; וְאַיִל אֶחָד, לְעֹלָה.   ו וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת, אֲשֶׁר-לוֹ; וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ, וּבְעַד בֵּיתוֹ.   ז וְלָקַח, אֶת-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם; וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.   ח וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת--גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. ט וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה; וְעָשָׂהוּ, חַטָּאת. .   י וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עָלָיו--לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה". (ויקרא פרק טז)
אין לאל עצה לאהרן כיצד עליו להתמודד עם האסון שקרה לו ולבניו.
לא ברור האם אלה ההוראות, אבל האל מבקש או מורה לאהרן לא להגיע למקום האסון לעיתים קרובות מדי. וכאשר מגיעים, צריכים לבוא בבגדי בד, בגדים שכנראה משדרים כבוד, אבל בצניעות.
 
ביום ראשון  - כז' בניסן, נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
בשיחה לפני שמונה עשרה שנים של מדריכי המסעות בפולין, שאלה אחת המדריכות את המרצה: "איך אתה מסביר 6 מליון ?!"  
הוא השיב כיהודי טוב, בשאלה : "איך את מסבירה אחד" ?!
כל משפחה שאיבדה את יקירה במלחמה שטרם הסתיימה, ודאי שואלת :
" מדוע זה נפל עלינו, מה הנופלים עשו ומה עשינו אנו שהם לא שבו מהמערכה. ומה עושים עכשיו, איך לומדים להמשיך לחיות כשהם כבר לא עימנו, לפחות פיזית " ?
אצל אהרן זה היה כפול !  אבל אצלנו משפחות שורדי השואה זה היה כפל כפליים
כשאבא יהודה מוסקל חזר אחרי שהיה למעלה משנתיים בפלוגות העבודה, במלחמה בין הונגריה וגרמניה מול הרוסים, הוא גילה לצערו שהמשפחה שלו נלקחה ונרצחה בבירקנאו, אוושויץ : 
אשתו, רבקה רגינה לבית רייזמיבש עם שתי בנותיהם הקטנות : חנה-איזבלה בת הארבע ופנינה פרל בת שנתיים.
אביו, מוסקל משה-יצחק שאת שמו אני נושא, יחד עם אשתו, אמו החורגת.
אחיו הגדול, חיים ואשתו רבקה עם שלושת ילדיהם הקטנים.
שני אחיו למחצה, התאומים יוסף יהושע ואפרים פישל .
שתי הדודות שלו, האחיות של חנה אימו, הבנות של שרה-רחל ושלום גאנז ובני ביתם. 
האחים של אביו – מרדכי מוסקל, סוסה דויטש  ומלכה לבית מוסקל ובני זוגם.
 
וכשאימא – שיינדל לאה – גבריאלה לבית מוסקל חזרה לאותה עיירה אורוניושמדייש בצפון טרנסילבניה, גם היא גילתה שרוב בני משפחתה שנשלחו יחד איתה לאוושויץ, לא חזרו :
הסבא צבי זנוויל כץ וז'וזפינה לבית טלצ'ר -"אני זוכרת אותו צועד זקוף על הרמפה באוושויץ-ברקנאו", סיפרה אמא.
הדוד, הרופא היהודי האחרון של הגטו בסאטמר – ד"ר כץ אהרן אנדרה ובתו.
אביה, שלמה יוסף גרינצוויג, שממנו קיבלתי את שמי השני – שלמה.
אימא שלה, זלטא-אליזבט לבית כץ .
אחיה, ברוך מנחם בנימין גרינצוויג.
ארבעה עשר דודים ודודות וצאצאיהם של אימי לא חזרו.
נותרו לאימי אח אחד, דוד אחד, בן דוד אחד מצד אבא ובן דוד אחד מצד אימא.
 
אז איך מתמודדים וממשיכים לחיות אחרי מות קדושים ?
מחליטים להמשיך לחיות.
 מחליטים שגם בעולם אכזר, רע ומרושע, מוצאים את האור, הגדול בהרבה מהחושך. מקימים משפחות חדשות ומחפשים איך להרבות טוב בעולם.