חג השבועות – הקציר – הביכורים ומתן תורה
לחג זה יש כמה שמות וכמה משמעויות, אותן נזכיר בקצרה:
חג הקציר, יען כי עתה מתחילים לקצור את החיטה, ממנה מכינים את המאכל הבסיסי, את הלחם.
חג הביכורים, יען כי זו העונה בשנה בה מבשילים הרבה פירות וירקות, הביכורים מהם מעלים לירושלים.
חג השבועות, יען כי אנו משלימים את ספירת העומר לאורך שבעה שבועות.
לא ניכנס כרגע למחלוקת מתי מתחילים לספור וכתוצאה מכך מתי בדיוק מסיימים ואז מתי חל החג, האם ב – ד' או ה' או ו' בסיוון.
אבל מעל לכל כך נראה, זה הוא חג מתן תורה, החג בו על פי המסורת, ניתנה התורה לעם ישראל. האומנם ביום הזה ניתנה התורה ?
כדי שתינתן תורה, צריכים קודם לכתוב את התורה. מי כתב את התורה ומתי ? ומתי היא נמסרה ולמי ?
האם ומתי צריך לקרוא את הכתוב בתורה ולשם מה ?
האירוע אליו מתייחסים כמתן תורה או כמעמד הר סיני, מתרחש ככתוב בספר שמות בפרשת יתרו פרק יט :
"בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר. ג וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹהִים...
... וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר. יח וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. כ וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה. .. "
... וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. ב אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים…
... וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. טו וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת. .. "
המעמד הזה הוא מעמד בו האלהים מדבר ישירות אל עם ישראל, אבל אין בו נתינה של תורה בכתב. לא זו בלבד שאין כאן נתינה של ספר תורה, אפילו את לוחות הברית עם ישראל לא מקבל במעמד הזה.
כעבור זמן ולא ברור כמה זמן, משה מוזמן לעלות אל ה' בהר סיני. או אז כתוב פעם אחת שמשה כתב את דברי התורה ומיד אחר כך, אומר האל למשה לעלות כדי לקבל את לוחות האבן והתורה שהאל כתב !
"וְאֶל-מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל-יְהוָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, מֵרָחֹק. ב וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל-יְהוָה, וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ; וְהָעָם, לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ . ג וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה. ד וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר... ז וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע … יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה--וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם. יג וַיָּקָם מֹשֶׁה, וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ; וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הַר הָאֱלֹהִים."
(שמות כד )
משה עולה אל האלוהים ויורד עם לוחות הברית שהם מעשה אלהים:
"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ: לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם--מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים. טז וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת. ...וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר." (שמות לב, טו-יט )
אחרי שבירת הלוחות הראשונים משה מוזמן ועולה שוב אל האלהים אלא שהפעם לא ברור מי הכותב. תחילה אומר האל :
" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ... (שמות לד , א )
אבל כשמשה עולה אל ההר, משימת הכתיבה מוטלת עליו :
" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית--וְאֶת-יִשְׂרָאֵל . כח וַיְהִי-שָׁם עִם-יְהוָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה--לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה; וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית--עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים. כט וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר" (שמות לד , כז-כט)
משה מוריד את הם מה שאנו מכנים "לוחות הברית".
חולפות כמעט עוד 39 שנים ובטרם הכניסה לארץ, בפרשת "וילך" , בטרם יעלה משה אל מותו בהר נבו , כתוב שמשה כתב את התורה !
" וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה…
ט וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה; וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. י וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה--בְּחַג הַסֻּכּוֹת . יא בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר: תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל--בְּאָזְנֵיהֶם . יב הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. יג וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ--לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ.
יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת--קְרָא אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַאֲצַוֶּנּוּ; וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד … יט וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ...
כד וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה, לִכְתֹּב אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת--עַל-סֵפֶר: עַד, תֻּמָּם. כה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הַלְוִיִּם, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה לֵאמֹר . כו לָקֹחַ, אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ, מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; וְהָיָה-שָׁם בְּךָ, לְעֵד . " ( דברים לז, א-כח)
הספר שכתב משה מונח לצד לוחות הברית. לא מצאנו שניתנה הוראה לכתוב ספרי תורה נוספים עבור כל העם ביחד או לחוד. מה שכן מצאנו זה הציווי על המלך לכתוב ספר תורה ולקרוא בו וללמוד :
" כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ--לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. טז רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַיהוָה, אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד. יז וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ--וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. יט וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה,לַעֲשֹׂתָם. כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. " (פרק יז , יד-כ)
לא ברור מה הכוונה בנוסח : "וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר".
האם הכוונה היא להעתיק עוד עותק של ספר התורה כולו, או אולי הכוונה היא רק לספר דברים המכונה על ידי חז"ל - מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה.
על אחד המלכים – יאשיהו, מסופר שהכהן חלקיהו מצא ספר תורה וכשקראו לפני המלך מהספר, היה זה מפרשת הקללות בספר דברים :
" בֶּן-שְׁמֹנֶה שָׁנָה, יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ, וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ, יְדִידָה בַת-עֲדָיָה מִבָּצְקַת . ב וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיֵּלֶךְ, בְּכָל-דֶּרֶךְ דָּוִד אָבִיו, וְלֹא-סָר, יָמִין וּשְׂמֹאול.
ג וַיְהִי, בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ; שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת-שָׁפָן בֶּן-אֲצַלְיָהוּ בֶן-מְשֻׁלָּם, הַסֹּפֵר, בֵּית יְהוָה, לֵאמֹר. ד עֲלֵה, אֶל-חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל... ח וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית יְהוָה; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת-הַסֵּפֶר אֶל-שָׁפָן, וַיִּקְרָאֵהוּ. ט וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר, אֶל-הַמֶּלֶךְ, ... י וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר, לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, סֵפֶר נָתַן לִי, חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן; וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. יא וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ, אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו. יב וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֶת-עַכְבּוֹר בֶּן-מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר, וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד-הַמֶּלֶךְ--לֵאמֹר. יג לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת-יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד-הָעָם, וּבְעַד כָּל-יְהוּדָה, עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא, הַזֶּה: כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה, אֲשֶׁר-הִיא נִצְּתָה בָנוּ, עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עָלֵינוּ. יד וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה, אֶל-חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן-תִּקְוָה בֶּן-חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים, וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם, בַּמִּשְׁנֶה; וַיְדַבְּרוּ, אֵלֶיהָ. טו וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אִמְרוּ לָאִישׁ, אֲשֶׁר-שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי. טז כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו--אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר, אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה. יז תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם; וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְלֹא תִכְבֶּה. יח וְאֶל-מֶלֶךְ יְהוּדָה, הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה, כֹּה תֹאמְרוּ, אֵלָיו: כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ. יט יַעַן רַךְ-לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי יְהוָה, בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה, וַתִּקְרַע אֶת-בְּגָדֶיךָ, וַתִּבְכֶּה לְפָנָי; וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי, נְאֻם-יְהוָה. כ לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל-אֲבֹתֶיךָ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, וְלֹא-תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ, בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר-אֲנִי מֵבִיא עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיָּשִׁבוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ, דָּבָר". (מלכים ב פרק כב)
לא מצאנו בתורה הוראות על מה כותבים ספר תורה, איזה סוג כתב ואיזה חומר כתיבה. מכאן המסקנה המועברת מדור לדור היא "הלכה למשה מסיני".
(על המושג הזה ראוי לכתוב מאמר נפרד, שלא נכתוב עכשיו.)
גם על מנהג קריאת התורה אומרים שזו "הלכה למשה מסיני".
יש החושבים שהקריאה הונהגה על ידי עזרא הסופר.
בתנ"ך אנו מוצאים קריאה בתורה אצל נחמיה, בתקופת בית המקדש השני.
"ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל. ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל, מאיש ועד אשה וכל מבין, לשמוע ביום אחד לחדש השביעי. ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים. ואזני כל העם אל ספר התורה" (נחמיה פרק ח )...
מכאן ניתן אולי להבין שלא היה נהוג לכתוב ספרי תורה וגם לא נהגו לקרוא את הכתוב בספר התורה לעיתים קרובות, אלא פעם בשבע שנים, בשנת השמיטה במעמד הקהלת כל הבאים לירושלים.
אם כך, אחרי שניתנה לנו התורה על פי ה' ביד משה, מה אנחנו היינו אמורים לעשות איתה?
מיד בתחילת דרכו של יהושע בהנהגת העם לקראת הכניסה לארץ המובטחת, מקבל יהושע את ההנחיה הבאה מפי האל :
" וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה--עֶבֶד יְהוָה; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר. .. רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה--אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל-תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול: לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. ח לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל." (יהושע א , א, ד-ח )
מה פשר הדבר "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" ?
נראה כי מהאמירה הזו לקחו את עניין לימוד התורה. אבל זה הגיע הרבה יותר מאוחר. כנראה לאחר החורבן כשהתחילו להקים בתי כנסת, התחיל המנהג לקרוא בתורה, אותו אנחנו משמרים עד היום. אלא שההתחלה לא הייתה דומה למה שאנחנו עושים היום.
היו מקומות שקראו לא לפי סדר אלא קטעים קצרים, עליהם כנראה רצו לדבר. חלוקת הפרשיות הייתה שונה. הייתה חלוקה ל – 175 פרשות. בארץ ישראל קראו את כל התורה לאורך שלוש וחצי שנים. בשנה הראשונה מבראשית עד אמצע שמות. בשנייה מהמקום שהפסיקו עד סוף ויקרא. ובשלישית במדבר ודברים. ב-בבל התכנסו לקריאה של כל התורה בשנה אחת שבה יש 54 שבועות ובהתאמה פרשות. אלא שיש שנים מעוברות ויש חגים שחלים בשבת ובהם קוראים ממין החג. כך נוצרו שבתות עם שתי פרשות מחוברות.
אבל אילו פרשות מחברים ? לדוגמא, החיבור האחרון היה "בהר-בחקתי" וזאת מאחר ולא רצו לסיים עם הקריאה של הקללות בפרשת בחקתי, בשבת שלפני חג מתן תורה. לכן יש לפני שבועות קריאה בפרשת במדבר.
מה הייתה כוונת הקריאה בספר תורה ללא ניקוד, ללא פיסוק וללא טעמים ?
היה רצון שכולם יכינו את עצמם לקרוא, כפי שעד היום השתמר המנהג הזה בקרב חלק מיוצאי גלות תימן. הטענה היא שבהתחלה אכן כך היה בכל בית כנסת. נזכור שבמקור קרא העולה לתורה רק שלושה פסוקים והפרשה כולה הייתה 21 פסוקים. עם השנים חלה ירידה ואפילו לקרוא בשפת עמנו לא ידעו אלא יחידי סגולה. אז נוצר הצורך "בבעל קורא", זה שיודע ומכין את הקריאה.
משחר נעורי אני זוכר את אבי משכים קום בשבת ומרענן את הקריאה בתורה. אבינו, יהודה מוסקל היה כל ימי חייו בעל הקורא היחיד בבית הכנסת ברמת השיקמה. הוא למד קרוא וכתוב בגיל מאוד צעיר אצל אביו המלמד – משה-יצחק מוסקל שאני קרוא על שמו ויום הגעתו לבירקנאו-אוושויץ הוא חג השבועות. גם אותי לימד אבי קרוא וכתוב כבר בגיל 4 ! כשביקשה המורה של רפנאל בכיתה א' לקראת טקס קבלת החומש שאלמד אותו לקרוא את תחילת ספר בראשית, לימדתי אותו לקרוא את היום הראשון לבריאה עם טעמים. כך קרא הינוקא בטקס.
כיום יש קצת יותר שיודעים לקרוא ויש חלוקה בין מספר קוראים, אבל עדיין העולים לתורה הם לא הקוראים בתורה. והשאלה הנשאלת היא- האם צריך להמשיך להטיל את הקריאה על "בעל קורא" או לאפשר לכל עולה לקרוא בתורה את העלייה שלו ?
נזכיר כי את המשנה והגמרא, אלו שקרויים "תורה שבעל פה" , שנים רבות אסור היה להעלות אותם לכתב, כדי שימשיכו לשנן אותם. עד שהבינו שלא יישארו הרבה משננים אם לא יכתבו את התורה שבעל פה !
שנים גם לא הסכימו לתרגם את הגמרא לשפת עמנו והתעקשו ללמוד ארמית. עד שהגיעו הרב עדין אבן-שטיינזלץ ותרגם לעברית ואחר כך הגיע שוטנשטיין שפרשו את התורה שבעל פה.
אולי הגיע הזמן שספרי התורה יהיו עם ניקוד ועם סימני פיסוק ועם טעמים וכך רבים וטובים יוכלו לעלות לתורה ולקרוא ואולי גם להבין טוב יותר את מה שהם קוראים. זו אולי כוונת הקריאה בתורה – ללמוד ולשמור .
