פרשת השבוע פרשת וישב – שנאה ומלחמת אחים
 
כך נפתחת הפרשה בתיאור המצב של המקום והזמן , אחרי החזרה מגלות חרן, אחרי המפגש עם עשו ואחרי רכישת הקרקע בשכם ומעשה שכם בדינה :
 
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן" .  
 
יעקב חוזר אל בית אביו יצחק, כדי לממש את ההבטחה האלהית, להיות הבן הממשיך של יצחק ולקבל ממנו את מורשת אברהם להיות בעליה של הארץ.
כאן היינו אמורים לראות ולשמוע כיצד מממש יעקב את ההבטחה וכיצד הוא מגדל משפחה שממנה ייבנה עם ישראל. בפועל, נראה כי יעקב חשב ששוב צריך לבחור רק בן אחד כפי שאברהם בחר. או בעצם, שרה בחרה את יצחק. וכפי שבחר יצחק את יעקב, שבעצם רבקה בחרה. אלא שרחל כבר לא נמצאת כדי לבחור, ויעקב בוחר ביוסף בנה.
 
" אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה...  וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים."
 
גם יוסף הבין שזה תפקידו ולכן ניסה לממש אותו.
ארבעת בניה הגדולים של לאה היו גדולים ממנו. כשיוסף בן 17 שנה – נער לפני גיל הגיוס, אחיו גדולים ממנו בארבע עד שמונה שנים, הם כבר בחורים בוגרים. לכן, יוסף ניסה להראות מנהיגות כלפי צאצאי השפחות. שפחת שעכשו הפכו להיות נשיו החוקיות של יעקב.
 
"... יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם..."
 
לא ברור האם יוסף הוציא דיבה עליהם, או שהוא סיפר לאביו שהם מוציאי דיבה.
בכל מקרה, כאן מתחילה לבעבע השנאה. כאשר יש שנאה ולא מטפלים תחילה בסיבה לשנאה, אין שום סיכוי לדבר שלום:
 
 "וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם."
 
" וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ.   ו וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם:  שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי .  ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.   ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.   ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי.   י וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:  הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ, אָרְצָה.   יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר."
 
 
 
 
מה בין קנאה לשנאה ?
 
כאשר יעקב תופר ליוסף כותנת פסים, האחים רואים בה את אהבתו היתרה ליוסף על פני אהבתו אליהם. ייתכן שזה גם סמלי בעיניהם שאלה בגדי מלכות. לכאורה, היינו מצפים שהם יקנאו בו. האהבה היתרה הזו הביאה לשנאתם את יוסף. עם שמיעת החלום הראשון על האלומות שלהם המשתחוות לאלומת יוסף, הם מוסיפים לשנוא אותו עוד. דווקא אחרי סיפור החלום השני, חלום הכוכבים, הם לא מוסיפים עוד שנוא אותו אלא הם מקנאים בו. 
 
מה קרה שהם עוברים לקנאה ?
 
יכול להיות שהאחים הגיעו לתובנה, שאכן יש משהו בחלומות ויוסף מתעתד להיות הבן הממשיך. לכן, עתה, אין מה לשנוא אותו עוד אלא לקנא בו על הבחירה.
 
משהבין אבינו ישראל שאין דברי שלום בין יוסף לאחיו, הוא מחליט לשלוח את יוסף למשימת שלום :
 
" וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם--לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי.   יד וַיֹּאמֶר לוֹ, לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי, דָּבָר; וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה".
 
מעניין שבני ישראל יוצאים מחברון לרעות את הצאן דווקא בשכם, אל המקום בו ישראל, בפחדו מפני יושבי הארץ, אומר לשמעון ולוי :
" וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי."  
 
כיצד זה שלאותו מקום "הפשע" של שמעון ולוי, ישראל לא חושש לשלוח לבד נער בן 17 ?!
מתברר שהרעה לא צפויה מיושבי הארץ, עליהם "נפלה חיתת אלהים".
הרעה מתקרבת ובאה מבית , מקנאת האחים ביוסף.
 
יוסף מתייצב למשימה ללא היסוס, וכשנשאל מה הוא מחפש בשכם, הוא עונה :
 
" אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ "
 
רוצה לומר אני מחפש את אחי, אלה "שלא יכלו דברו לשלום".  אני בשליחות לאחווה כדי לדבר שלום. בפועל, כשיוסף מתקרב אל אחיו אין שום שיח ביניהם. האחים מוצאים את שורש הרע בכותנת הפסים, אותה הם מסירים מיד מעל יוסף.  המחשבה היא שאם אתה מסיר את בגדי המלך מעליו, הוא כבר לא יהיה מלך, הוא לא יהיה במעמד מורם מעליהם.  ולא רק שהוא לא יהיה מלך, עכשיו מוכרים אותו לעבדות כדי שיהיה בתחתית המעמד, מעמד של עבד.
 
ברגע דרמטי זה, מתחילה לבצבץ מנהיגותו של יהודה. יהודה מציע לא להרוג את יוסף ואולי גם רומז ליוסף ומשיב לבקשתו "את אחי אנכי מחפש" :
 
"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו:  מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ .  כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו." 
 
האחים מתחילים לראות ביהודה ניצוצות של מנהיגות ולכן הם שומעים בקולו.
 
אז מה למדנו מהסיפור הזה ?
 
שלאהבת הורים וליחסם אל ילדיהם יש השפעה גדולה על התנהלותם בבגרותם.
רגשות הקנאה והשנאה משבשות את יכולת השיפוט והאבחנה בין טוב לרע גם כלפי האנשים הקרובים ביותר. מערכות יחסים בין אנשים נבנות על בסיס ההתנסות  בתא המשפחתי ועל דוגמא של הבוגרים שסובבים אותו בילדותו ובנעוריו. ולכן יש לנו אחריות רבה. התנהלותנו כבוגרים משפיעה על הדור הצעיר שסביבנו לשנים רבות .
 
עוד למדנו שהאהבה והשנאה מקלקלות את השורה. ואם לא יודעים לעצור את השנאה בזמן, היא עלולה להתדרדר ולהוביל אותנו לגלות.  תמיד יימצא בסביבה איזה ישמעאל שינצל את המצב ויסייע לירידתנו מהארץ.
 
בתקווה לסיום מהיר ומוחץ של המלחמה מול אויבנו ולהתחלות חדשות של החיים בתוכנו.