ערב שבת פרשת שמות התשפה 2025
מקווים שכולם בטוב, כשממש בסוף השבוע הזה יש המתנדנדים בין יאוש לתקווה ומקווים לצאת מעבדות לחרות.
השבת אנחנו מתחילים לקרוא ספר שמות העוסק בדיוק בדברים האלו של התעוררות לתקווה לצאת מהרבה שנים של עבדות לחרות. על השאלה כמה שנים היו בני ישראל משועבדים במצרים, נשברו הרבה קולמוסין וגם הרבה מקלדות ועדיין התעלומה הזו לא נפתרה. ברור לנו שהשעבוד לא התחיל כל עוד חי יוסף במצרים. בעומדו לפני פרעה הוא היה "בן שלושים שנה" ובפטירתו, כפי שמצוין בסוף ספר בראשית, הוא היה בן מאה ועשר שנים. אם בני ישראל ירדו למצרים תשע שנים אחרי שיוסף מונה למשנה למלך, אזי בשבעים השנים הראשונות של בני ישראל במצרים הם לא היו משועבדים. פרעה המשעבד "שלא ידע את יוסף", מן הסתם עלה למלכות אחרי פטירת יוסף, אבל לא כתוב כמה זמן לקח עד שיוסף השתכח מהזיכרון הלאומי במצרים.

סוף ימי השעבוד הם לפחות כימי משה והוא חזר למצרים אחרי "שמת כל הדור של מבקשי נפשו", כאשר-"משה כבר בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה".  השנים לא מתכנסות למה שאמר האל לאברם בברית בין הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". הבעיה נותרה ללא פתרון. גם הסיבה לשעבוד נותרה ללא תשובה מניחה את הדעת.

אז מה קרה בפרשתנו שפתאום האל שומע את נאקת בני ישראל ?!

ומה ראה האל השומע את זעקת בני ישראל לערוך למשה מפגן פירוטכני של סנה בוער ואיננו אוכל ?!

" וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל.   ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה:  מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה.    ד וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.   ה וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ--כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא.   ו וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים.   ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו.   ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ--אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.   ט וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם." 

המחשבה האלוהית שסנה בוער יעורר אצל משה סקרנות היא ברורה ומסתבר שגם עובדת. וכי מי היה מביט בסנה בוער ולא מתקרב לבדוק מה פשר הדבר ? ואולי אף צריך לעזור בכיבוי האש או לחלץ מישהו מתוך האש ?! 

זה אולי הניסיון או המבחן הראשון  לבחון את משה האם הוא נזעק למקום, האם האש לא מפחידה אותו והאם הוא נכון לעזור לחלץ אנשים ממקום צרה. כשמתברר שהתכונות שהיו למשה במצרים, עת ניסה לעשות סדר וצדק  כשהרג את המצרי שהיכה את הישראלי, עדיין לא פגו מאופיו. המלאך מסיים את תפקידו והאל בכבודו ובעצמו נכנס לתמונה ומנסה לגייס את משה למשימה.

האם כשהשליחות היא מטעם האל,  אזי באמת לא חשוב השליח ?!

הנה בימים אלו לא ברורה לנו ההתנהלות בבחירת האנשים הנשלחים לנהל משא ומתן לשחרור חטופים מידי האויב האכזר. לכאורה לשליחות כזו של ניהול משא ומתן צריך לשלוח דיפלומטים שמומחיותם היא ניהול משא ומתן.  תמוה שלתפקיד הזה נשלחו דווקא אנשי צבא, מוסד ושב"כ !  תפקיד אנשי מערכת הביטחון הוא להיות מוכנים להרוג את אויבינו ולמנוע מהם לפגוע באנשינו בארץ ובכל מקום אחר בעולם. תפקידם להיות ערוכים ומוכנים לכל צרה שעלולה לבוא מאויבינו העומדים עלינו לכלותנו.
כשיצא משה אל אחיו הוא יצא מארמון פרעה. שם, פרעה היה כל יכול כשהוא גוזר על פי הבנתו גזרות שונות ומשונות. משה, כנסיך בארמון, כנראה חשב שגם הוא יכול להרוג את המצרי כאילו הוא פרעה. מהר מאוד הוא הבין שהעולם לא מתנהל על פי רצונו ומה שנדמה שיכול להיות חשאי, פורץ ונודע בעולם גם בעידן של טרום העיתונות והרשתות החברתיות. משה מגלה שהעולם הרבה יותר מורכב ולכן הוא מנסה לברוח ממנו. גם כשהוא מגיע להתגלות בסנה הבוער, הוא מסרב לקבל עליו את השליחות – " שלח ביד תשלח" הוא אומר לאל הכועס על סירובו של משה לצאת לשליחות להוציא את בני ישראל מעבדות לחרות.   גם כשמשה נאלץ לצאת לשליחות, הוא חוזר אל האל ששלחו ומתלונן " למה הרעות לעם הזה ולמה זה שלחתני והצל לא הצלת" ?!   עונה לו האל " עוד תראה את אשר אעשה למצרים"...    לא תמיד מה שנעשה בעבר או בהווה מובן לנו. אבל אולי בעתיד נוכל לראות ולהבין את התהליך שאנו עוברים בהווה ומה הוא היעד לעתיד.  

שתהיה לנו היכולת לעבור ימים לא פשוטים ולהבין בעתיד מדוע היינו צריכים לעבור את הימים הקשים הללו. עוד יבואו ימים טובים מאלו וייבחרו לנו שליחים שהשליחות חשובה להם יותר מהשליחים.