עם צאת השבת אנו נכנסים ל – ט' באב ולכן נקדיש היום את הדברים לכמה מהמאפיינים של ט' באב.
לשאלה בשל מה חרבה ירושלים ? כמעט כל ילד יודע לומר- "בגלל שנאת חינם".
האומנם ?
מאיר שלו, במאמרו היום, מתרכז בסיפור האחר, הידוע גם הוא "בגלל הקנאים". קרי, בלשונו- "הקיצוניים הדתיים", שהרגו אלו את אלו ושרפו את המחסנים של המזון אלו של אלו.
האומנם ?
כשמדברים על "שנאת החינם" בעת ההיא, כמעט כולם יודעים לספר את הסיפור של - "קמצא ובר קמצא", סיפור על משתה של אחד משועי ירושלים שהזמין אליו את בכירי ובחירי השלטון והמשק. השליח הביא בטעות את אחת ההזמנות לאדם בשם קמצא, שהיה שנוא נפשו של אותו הגביר, במקום לבר קמצא, שהיה מבאי ביתו וממעמדו. משהגיע קמצא למסיבה, גרש אותו, אותו הגביר בבושת פנים. אלא שעל זה הוסיפו וסיפרו, שלא על שבייש אותו יצא הקצף, אלא על שישבו במשתה, כל חברי הממשלה והכנסת והמנכ"לים ובעלי החברות והממון של העת ההיא "ולא מיחו" !!!
רוצה לומר- או שכל הנוכחים היו באותה דעה, שצריך היה לגרש בבושת פנים את האורח, שלא התכוון המארח שיגיע למשתה. או שכל הנוכחים פחדו מפניו של הגביר המארח, וגם אם חשבו אחרת, גם אם חשבו שאסור לבייש את האורח שהגיע עקב טעותו של השליח, לא עשו דבר למנוע את המעשה.
זה קצת מזכיר את דבריו של שמעון פרס בוועדת וינוגרד, כשהיה שר בממשלתו של אולמרט במלחמת לבנון השנייה וטען שבעת הדיון על המהלך הקרקעי בסוף המלחמה, חשב שאסור לצאת למבצע הזה, אבל ... "ראיתי שכולם בעד, אז לא רציתי להיות חריג ולקלקל את ההחלטה שתתקבל פה אחד" !
המהלך הזה הביא לנפילתם של 34 לוחמים ולא השיג דבר !
מי שרוצה, יכול להתבונן גם בהתנהלות של נבחרי העם בעת הזו, ולעשות את ההשוואות.
באשר למעשי הקנאים- ודאי שמעשיהם, אלו נגד אלו, גרמו נזק ברכוש ובנפש ובמורל של הנצורים בירושלים. אבל בסופו של דבר, היכולת של אנשי ירושלים למנוע מהרומאים לדכא את המרד, הייתה כמעט בלתי אפשרית. הגזרה נגזרה והפור נפל.
עכשו ניגש להפנות את השאלות הקשות כלפי מי שאמר והיה העולם.
האם גם אחרי החורבן של ירושלים, ובתוכה חורבן בית המקדש והיציאה לגלות, שאלו: "היכן היה אלוהים בחורבן" ?!
האם האלוהים מתערב במעשה ברואיו ומחליט שעקב ההתנהלות המושחתת של עם ישראל ומנהיגיו, אין עוד מקום לקיום בית המקדש. האם החורבן והגלות הם עונש על ההתנהגות הזו ?
ואם הגלות היא עונש, מה אורך הגלות הראויה להתנהגות המושחתת ?
נזכיר שהגלות הראשונה באה לקיצה כעבור שבעים שנה, ומיד ניגשו לבניין בית המקדש השני.
נזכיר שבעקבות "חטא המרגלים", ניתן עונש לכל דור המדבר. אחרי תום כל דור המדבר, כעבור ארבעים שנה, נגמר העונש ובני ישראל נכנסו לארץ ישראל.
במניין תכונותיו של האל נאמר "פוקד עוון אבות על בנים ועל שילשים ועל ריבעים – לשונאי " !
אפילו היו בני ישראל בירושלים בגדר "שונאי" גם אז מדובר על בין ארבעים לשבעים שנה !
האם האל התערב ומנע מעם ישראל לחזור לארץ ישראל במשך קרוב לאלף תשע מאות שנה, או שמא עם ישראל לא הבין שהוא צריך לעשות מעשה ולחזור לארץ ישראל, כי תמו כל מבקשי רעתם בארץ ישראל ? האם לא חשו שבגולה רק הלכו והתרבו שונאי ישראל, הפוגרומים והפרעות עד בורות הירי והמשרפות ?
אולי בעצם, האל לא גורם לחורבן, לגלות ולפוגרומים.
אולי, האל לא מתערב ולא מונע את הדברים מלקרות.
אז מה עלינו בני האדם בכל דור, להבין ממה שקרה בעבר ?
מה עלינו לעשות כדי שאירועי העבר הקשים, שקרו לעם ישראל, לא יחזרו ?
נכון לעכשיו, נראה שאנחנו מחזיקים במסורת שנוצרה ולא ממש בוחנים אותה ואת משמעותה בימים אלו, ולפעמים נדמה שאנחנו אפילו לא שומעים את אשר פינו מדבר.
בתפילה אנחנו מבקשים " אב הרחמים היטיבה ברצונך את ציון, תבנה חומות ירושלים" !
מי צריך , בימים אלו "חומות בירושלים" ?
הגיע הזמן לבטל את צום י"ז בתמוז על נפילת החומות ולא לייחל לבנייתן.
אנחנו מייחלים " מתי תמלוך בציון "?
וכי "מלך העולם", אותו אנחנו מברכים לפחות מאה פעמים ביום וקוראים "מלך העולם", לא מולך בירושלים ?
למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו שרים בהתלהבות בתום צום יום הכיפורים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ?
היום היינו בירושלים הבנויה לתלפיות. וכי הייתה ירושלים אי פעם בהיסטוריה בנויה יותר מכפי שהיא בנויה היום ?
אז כנראה הנושאים את התפילות הללו, או שאומרים אותן מתוך הרגל, או שמתכוונים "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו" !
בניגוד למה שמספרים לנו באגדות, בית המקדש לא ירד בנוי מהשמים. בתי המקדש הראשון והשני נבנו על ידי בני האדם.
אבל האם בימינו בכלל יש מי שרוצה לבנות בית מקדש ?
צבא ההגנה לישראל כבש ושיחרר את כל ירושלים לפני חמישים וחמש שנה, ולא נראה שמישהו בממשלת ישראל לדורותיה, עשה משהו לקידום בניית בית המקדש השלישי !
אולי השחיתות ששררה סביב בית המקדש השני, ערב החורבן, הביאה את האל לידי מסקנה שהוא לא צריך את הבניין המפואר הזה עלי אדמות. ואל תאמרו שזה כתוב בתורה והאל לא משנה עם הזמן את מה שציווה בעבר. "ניחמתי כי עשיתים" אומר האל כאלפיים שנה מיום הבריאה, ומחריב את עולמו אשר ברא, בתוך מי המבול.
במשך אלפיים שנה, פונה היהודי וגם מי שלא כל כך יהודי, מכל מקום בעולם, אל האל ומבקש סליחה ומחילה על מעשיו הרעים, בלי להביא שור ואיל לחטאת ובלי שיגיע לירושלים. כנראה שאפשר גם כך ואין עוד צורך בעבודת הכוהנים בבית המקדש. אפשר להסתפק בכמיהה להחזרת הלויים לשירם ולזמרם וזה יכול לקרות בכל מקום.
נבואות החורבן התקיימו לצערנו, ולשמחתנו גם נבואות הבניין התקיימו. אנחנו פוגשים לא מעט זקנים וזקנות בירושלים והרבה ילדים וילדות בגני הילדים ובבתי הספר.
לא רק את צום י"ז בתמוז הגיע העת לבטל, גם את מנהגי האבלות של שלושת השבועות הגיע הזמן לבטל, אחרי ששבנו לציון ובנינו מדינה לתפארת, חרף כל הקלקולים והבושה שאנו רואים בכנסת ישראל בימים אלו.
האם אנחנו צריכים לשמר את צום חורבן בית המקדש בט' באב ? ובשביל מה ?
אין מקום לצום ולאבל על חורבן הבית, שאין מי שיכול ורוצה לבנות אותו, וזו אולי כוונת האל כשלא התערב ואיפשר את חורבנו על ידי הרומאים. אבל, אולי כן צריך לשמר את היום הזה, כפי שקבעו חכמים בערב, ולהופכו ליום שמחה ומועד.
איזה תוכן ראוי לצקת ליום הזה בצורתו המתחדשת ?
נראה שמה יתאים ליום הזה הוא אירוע שיגשר בין העבר, ההווה ולעתיד.
צריך להכריז על היום הזה כיום חופש, בו המדינה תארגן סיורים באתרי ירושלים הישנה והחדשה. יום שבו יסופר כיצד קמה העיר הזו, מי בנה את בניניה, מה ניתן ללמוד מהבנייה ומההרס.
כידוע, ירושלים מלאה באתרים, וכל אבן בה מספרת סיפור מסיפוריה.
צריך - לספר את סיפורם של מי שלא עזבו את ירושלים מעולם, על החיים בין החומות והיציאה אל מחוץ לחומות.
להסתובב בסמטאות העיר העתיקה וללכת בעקבות המלחמה בתש"ח, עת לא הצלחנו להשאיר את העיר העתיקה בתוך מדינת ישראל שזה עתה הוכרז על כינונה.
לסייר לאורך "הקו העירוני" ולספר איך נראתה ירושלים בין מלחמת השחרור לבין שחרורה במלחמת ששת הימים.
לסייר במוזיאון בגבעת התחמושת וללמוד את מהלכי מלחמת ששת הימים ומשם לצאת לאתרים שם התרחשו הקרבות .
לסייר בשכונות הישנות והחדשות ולראות את רחובות ירושלים שוקקים, ובמקום לצום יישבו זקנים וזקנות עם הילדים והנכדים והנכדות במסעדות ירושלים ויסעדו את ליבם בכל הטוב שיש להם להציע.
נהפוך יום אבל ליום שמחה ולהנחלת מורשת.
