פרשת בהעלותך עוסקת בכמה נושאים. הפעם ננסה להבין את משה המנהיג ששוב ושוב נתקל בבעיות שמעוררים חלק מהאנשים היוצאים ממצרים. לפעמים יש בסיס הגיוני לטענותיהם ולפעמים חוסר האמונה זועק לשמיים, ולפעמים גם משה נסחף לסוג של חוסר אמונה ביכולתו לפתור להם את הבעיות שהם מעוררים או מתלוננים עליהם.
בהתחלה הם סתם מתאוננים:
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה . ב וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. ג וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה: כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ יְהוָה . "
משה כדרכו, וכנראה מבלי לבדוק יותר מדי על מה הם מתאוננים, נזעק ופונה אל האל כדי להציל את העם מהגזרה.
לא סיימנו עם האירוע הזה וכבר יש להם תאוות אוכל :
ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים . ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ . ז וְהַמָּן, כִּזְרַע-גַּד הוּא; וְעֵינוֹ, כְּעֵין הַבְּדֹלַח . ח שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ, כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. ט וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל-הַמַּחֲנֶה, לָיְלָה, יֵרֵד הַמָּן, עָלָיו . י וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו--אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע."
כאן משה קצת נשבר מרצף האירועים ומחוסר האמונה של העם והוא מבקש להשתחרר מהתפקיד או לפחות לחלוק את האחריות עם מנהיגים נוספים:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי . יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה--אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ: כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה: כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה . יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג--אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי.
האל נעתר לבקשת משה ומאציל מתפקידיו לשבעים זקנים שיישאו עימו בעול ההנהגה.
אבל לגבי הדרישה של העם לבשר, ה' קצת כועס ומבטיח בשר עד שיצא מאפם:
"וְאֶל-הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר--כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם. יט לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא, עֶשְׂרִים יוֹם. כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא: יַעַן, כִּי-מְאַסְתֶּם אֶת-יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר, לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם...
האם משה קצת מאבד מאמונתו ביכולת האל לדאוג לכל העם לבשר ?
כא וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ; וְאַתָּה אָמַרְתָּ, בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם, וְאָכְלוּ, חֹדֶשׁ יָמִים. כב הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם"
כאן בעצם מתעוררת שאלה עקרונית יותר. וכי לא היה צריך משה לשאול את השאלה הזו עוד בטרם יצאו ממצרים ?
כאשר אתה נערך ליציאת מצרים עם שש מאות אלף, שהם בעצם כשני מיליון פיות שיש להאכיל, האם אתה לא שואל כמה אוכל ומים צריך להכין ולכמה
זמן ?!
אלא אם יש בך אמונה מוחלטת שהאל תכנן הכל. אם הכל מתוכנן, אז וודאי יש לו פתרונות גם למים ולמזון שיש לתת לעם מיום היציאה ממצרים ועד הכניסה לארץ ישראל.
אם כך, מה גרם למשה להרהר על האפשרות והיכולת של האל להאכילם
בשר ?
יכול להיות שמשה מהדהד לפני האל את התגובה שלו אחרי שהוא חוזר מהמפגש הראשון עם העם במצרים.
בחזרה מהמפגש הראשון הוא אומר :
" וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. כג וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ."
כאן מדבר משה בסגנון דומה:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי . "
אז במצרים נאמר :
"וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"
על זה אמרו הפרשנים שקוצר הרוח היה של משה.
האם גם כאן, בהיותם במדבר, התגובה של משה נובעת מקוצר רוח ?!
אין ספק שיש ביכולתם של חלקים בעם לגרום למנהיג לאבד קצת את שלוותו, ואז גם מנהיג דגול כמו משה לא מצליח לראות את כל התמונה ואת יכולת האל להביא להם את בשר השליו בכמויות אדירות.
זה לא פשוט, אבל כל אחד מאיתנו, וודאי מי שנמצא בעמדה מול קהל, צריך לדעת לספור עד עשר בטרם הוא מגיב מתוך סערת רגשות.
מנהיגים צריכים להיות אנשים עם אנרגיות שמאפשרות לבני אדם לנהות אחריהם. העוצמה הפנימית פועלת גם ברגעי משבר. היא יכולה להניע איפוק או תגובה סוערת. בדרך שמוביל משה במדבר כבר אין דרך חזרה. ברור לו שחזרה למצרים אינה אלטרנטיבה. בכך ניתן להסביר את התגובה הנובעת מלחץ, מהבנת עוצמת האחריות.
המסע במדבר הוא מסע ההתגברות של העם על עברו כעם עבדים ומסע ההתבגרות לקראת התהוותו כאומה העומדת ברשות עצמה, בחסות וליווי של אל עצום ונורא שלמרות כל הניסים שעשה להם, עדיין אינם בוטחים כי יביאם בשלום למחוז חפצו. ועם זאת , הפרשה קרויה בהעלותך , גם אם נראה שהם נמצאים במקום נמוך , בכוחך משה להעלותם , להדביקם בלהט....
