פרשת משפטים באה אחרי פרשת יתרו, בה ניצב עם ישראל אל מול הר סיני ושמע דברי אלוהים בשידור חי. אחרי עשרת העקרונות מפי הגבורה, בפרשת השבוע פרשת משפטים, אנו מקבלים את יתר החוקים, הלא פחות חשובים, של ההתנהלות שלנו כבודדים, כחברה וכעם שיגיע לארצו ויצטרך לנהל אותה ואת החיים בה.
ואחרי החוקים והמשפטים, מגיעה שוב ההבטחה להגיע אל הארץ, ואפילו יהיה מי שינווט עבורכם וישמרכם, כדי שתגיעו בשלום ובבטחה. אבל, גם לעם ישראל יש משימה :
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי... וֶהֱבִיאֲךָ אֶל-הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי, וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי; וְהִכְחַדְתִּיו . כד לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם: כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם, וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. כה וַעֲבַדְתֶּם, אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת-לַחְמְךָ, וְאֶת-מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה, מִקִּרְבֶּךָ . כו לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה, בְּאַרְצֶךָ; אֶת-מִסְפַּר יָמֶיךָ, אֲמַלֵּא . כז אֶת-אֵימָתִי, אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ, וְהַמֹּתִי אֶת-כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם; וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ, עֹרֶף. כח וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה, אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי--מִלְּפָנֶיךָ. כט לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, בְּשָׁנָה אֶחָת: פֶּן-תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה . ל מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ, מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה, וְנָחַלְתָּ אֶת-הָאָרֶץ . לא וְשַׁתִּי אֶת-גְּבֻלְךָ, מִיַּם-סוּף וְעַד-יָם פְּלִשְׁתִּים, וּמִמִּדְבָּר, עַד-הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם, אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וְגֵרַשְׁתָּמוֹ, מִפָּנֶיךָ. לב לֹא-תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם, בְּרִית. לג לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן-יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי: כִּי תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ."
בעת העתיקה, היה ברור לכל עם כובש, כי אם ברצונו לספח לארצו או לממלכתו את חבל הארץ שהוא כבש, הוא חייב לפנות את העם הנכבש ולהכחיד את תרבותו. זה לא נראה טוב ולא נשמע, במונחים של ימינו, כמעשה נאור ואנושי. אבל, אם אתה מותיר את העם היושב בארץ ומנסה לחיות יחד איתו על אותה כברת ארץ, הדבר נדון לכישלון ולצרות. לעם הנכבש ברור שיש תקוות לשוב ולהשתחרר מעול הכיבוש, ולכן הוא לעולם לא יקבל מרצון את חוקי הכובש, גם אם בתחילה לא תהיה לו ברירה. כחלק מאותה תקווה, הוא ירצה לשמור על היבדלות, שבאה לידי ביטוי בעיקר בשימור התרבות והמסורת. לא מפליא שההוראות לעם ישראל כוללות הרס התרבות המקומית, שבירת כל מה שהתרבות הזו מסמלת וגירוש העם.
האם אפשר ללמוד מכך, שגם היום צריך למלא את ההוראות הללו, כלפי הערבים שחיים כאן?
בהבנת פשוטו של מקרא, נראה שזה מה שצריך לעשות. אלא, שהמציאות כידוע, הרבה יותר מורכבת. ולא ניכנס כאן לכל המשמעויות של פיתרון כזה או אחר. אבל, מתוך כך, האם ניתן להסיק שגם בנושאים אחרים, לא חובה או אפילו רצוי, למצוא פתרונות אחרים מאשר לפעול על פי פשט הכתוב ? ראו מקרה השמיטה או הפרוזבול.
בשנת השמיטה, שעוד מעט תגיע, ההנחיה ברורה. אבל היישום שלה היה כנראה מעל לכוחותיו של העם, שלא הצליח לקיים ולבצע את הנדרש ממנו. לכן נמצא פיתרון, סוג של פשרה שאפשרה לקיים את רוח הכתוב גם אם בפועל המשיכו לעבד את האדמה. כשמדובר בצמחים, כנראה קל יותר אבל מה באשר לבני אדם ? לעומת עיבוד האדמה, איבוד האדם או אובדן חיי אדם הוא מעשה המשאיר חותם בנפשו של המבצע. בעולמנו המתקדם, לפחות בחלק מהתחומים, עדיין יש רצח עם והשתלטות על שטחי ארץ אחרת. הדבר קורה לרוב בקרב עמים שנחשבים פחות מפותחים או מתקדמים. כשיש התנגשות של תרבויות, אין פשרות. לעולם יושפעו תרבויות הדרות בכפיפה אחת זו מזו. אצלנו, בעם ישראל, רצוי מאוד שלא ניקח סיכונים.
