השבוע פרשת משפטים-
בעצם כבר כחודש אנחנו בתוך מערבולת של חוקים ומשפטים ושופטים.
ננסה לבחון מהם המשפטים הראשונים שהתורה עוסקת בהם:
" וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם . ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. ג אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. ד אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ. ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. "
בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, ניתנו לנו עשרת חוקי היסוד, אלו המכונים עשרת הדיברות.
השאלה המתבקשת עתה היא: מדוע החוק הראשון הוא דווקא חוק העוסק בעבדות ?
התשובה הראשונה שעולה היא ההתחברות למצב העבדות, בו היה עם ישראל שרוי בטרם היציאה ממצרים. רוצה לומר לעם ישראל, אתם שחשתם על בשרכם את העבדות, צריכים לדאוג לא להגיע למצב הזה שוב.
נזכיר, שאת העבדות במצרים יצר יוסף, שקנה את המצרים לעבדים לפרעה תוך ניצול העובדה שלא היה להם כבר מה למכור, כדי לקנות אוכל. מצב עבדות המצרים לעומת החופש הכלכלי של בית יוסף ובעצם של כל בני ישראל, הוא שהביא להיפוך היוצרות ולשיעבוד בני ישראל.
ואכן, נוסח החוק הוא ניסוח של תנאי: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי". כי, מלשון - אם.
אם חלילה, נוצר מצב, וכבר דיברנו על כך בעבר, שבו אדם נקלע למצב כלכלי קשה המצריך מכירה לעבדות, יש לכך השלכות ומגבלות.
"הקונה", שהוא בדרך כלל איש בעל הון, מקבל עליו בעצם הקניה, להיות "המאמן" של העבד כדי להבריא את מצבו הכלכלי או החברתי, אם חלילה נמכר בגנבתו. הדבר הראשון שנאמר על המצב החדש של יחסי אדון ועבד, הוא הגבלת הזמן. המקסימום שהתהליך הזה יכול לקחת, הוא שש שנים. גם לעבדות, כמו לעוד שביעיות, יש שבת. העבד יוצא לחופשי חינם, קרי , גם אם עדיין נותר לו חוב כלפי אדונו, החוב הזה נשמט והעבד יוצא לחופשי חינם.
החוק הראשון עוסק בערבות ההדדית וברגישות החברתית, שצריכה להיות בין בעלי ההון לבין מי שלא ממש הצליח בדרך בה הלך. לא נעבור על כל החוקים המנויים כאן, למרות שכל חוק חשוב ויש לו כוונה ומסר בצידו. בקפיצה נחשונית נגיע לחוק האחרון, שאולי בא לסכם את כל החוקים על פיהם אנו צריכים לנהל את חיינו בעולם הזה בכלל ובארץ ישראל בפרט.
כך מנוסח החוק האחרון:
"רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּו "
הפסוק הזה משלב שני חוקים. חוק אחד שנראה על פניו כחוק שבין אדם לבוראו, אבל בעצם הוא בא להטביע בנו את הכרת הטוב. הכרת הטוב לאדמה שמצמיחה לנו את פירות העץ והאדמה, ואת הכרת הטוב לבורא שברא את השמים והארץ, כדי שיצמיחו לנו את המזון.
החוק השני, הוא חוק שבמבט ראשון נראה חוק שחוקק על ידי ארגון "צער בעלי חיים". זה היה נכון, לו הגדי היה נשאר בחיים. אלא שגם כאן יש מסר לבני האדם, לא להיות אכזריים ולא לבשל את הגדי בחלב שהיה אמור להיות מזונו והיה אמור להחיות אותו בעולם הזה. החוק הזה, אולי בניגוד לאן שהובילו אותו עם השנים, בעצם בא לזכך אותנו בני האדם ולומר לנו- אל תשחטו את הגדי הקטן והחמוד הזה, כשעדיין יש לו חלב של אימו על השפתיים.
זו אולי האנטי תזה לפרסום השיווקי שהציף אותנו לפני כמה שנים, ובאמצעותו ניסו למכור לנו בשר בקר תחת הסיסמה – "עגל רך" !!!
בימים קצת מטורפים אלו, צריכים המחוקקים ובעלי השררה למיניהם, להבין שהחוקים נועדו לעדן את הנפש של מי ששיכרון הכוח מניע אותם לרצות למלא את תאוותם בעוד כוח ושררה ובעוד כסף ושליטה.
בתוך החוקים האלו בפרשתנו, משחילים לנו כמה עקרונות :
" לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים--לְהַטֹּת. "
" מִדְּבַר-שֶׁקֶר, תִּרְחָק "
" וְשֹׁחַד, לֹא תִקָּח: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים."
לא צריך להיות פרשן גדול כדי להבין שצריך לשמוע גם את דעת המיעוט, שהרי החכמה לא מצויה רק במקום אחד. מה שאתמול הייתה דעת הרוב, היום היא דעת המיעוט, ומה שהיום היא דעת המיעוט, מחר יכולה להיות דעת הרוב.
גם לא צריך להיות שופט עליון כדי להרחיק מכל תפקיד ציבורי את "דוברי השקר" ואת "לוקחי השוחד " !!
גם אם נדמה שאנו חיים בתקופה מתקדמת, נאורה וחדשנית, יש דברים בסיסיים בטבע האדם שאינם משתנים. היצרים שמניעים אותנו, הצורך בכוח ושליטה, מערכות היחסים בין גילדות ואליטות- ההתנהלות האנושית בבסיסה לא משתנה עם הדורות. אנחנו צריכים ללמוד מהעבר, להישמר מהטעויות ומההקצנה שהובילה את עמנו, יותר מפעם אחת לצערנו, לעברי פי פחת
שלקח לנו זמן רב להתאושש ממנה ולקום מההריסות.
איזוהי דרך שיבור לו האדם – שביל הזהב ! וכל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.
וכל אחד מאיתנו, שיתרום את חלקו לבניית השביל שישאיר אותנו על הדרך
ולא ידרדר אותנו לתהום. הדורות הקודמים היו שם, אנחנו נמצאים וצריכים להמשיך להיות במקום אחר, האחריות שלנו.
