בערב חג החרות הרהרתי, האם כשישאלונו השנה מה נשתנה, האם תהיה תשובתנו אותה תשובה כפי שעברנו וענינו בשנים הקודמות וכפי שהעבירו לנו אבותינו לאורך כל ההיסטוריה מאז צאתנו ממצרים ?
הנטייה בשיח הציבורי היא לומר שהשנה זה לא אותו דבר. ויש שמגדילים, או אולי דווקא מקטינים וטוענים שהשנה אפילו לא יברכו איש את רעהו "חג שמח".
יוזמות שונות ומשונות עולות בשנה הזו בעקבות מה שקורה וקרה לנו בחצי השנה האחרונה ובעיקר כדי לזכור את החטופים שעברו מחירות למרתפי הלא ידוע.
בכל שנה אנו מקפידים לומר, ויש גם מי שעושה זאת הלכה למעשה, ש- "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יש בזה גם סוג של מימד של "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".
אז מה באמת השתנה הפסח הזה מכל הפסחים ?
אולי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו- מה אנחנו צריכים לעשות ומה אנחנו צריכים לשנות מהמנהג שבו נהגנו כל השנים וכפי שנהגו אבותינו בפסח לאורך הדורות ?
נזכיר ונזכור כי גם בליל הסדר האחרון בוורשה בשנת התש"ג – 1943 היה מוישל'ה אחד ששאל את אבא שלו "האם גם בשנה הבאה אשאל "מה נשתנה", ואבא ענה לו "שתמיד יהיה מוישל'ה אחד שישאל מה נשתנה" ותמיד יהיה אבא שישיב לו ויספר לבניו את תולדות עמנו מ-"עבדים היינו לפרעה במצרים".
... וגם שנה אחר כך, יהודים באושוויץ דאגו לאפות ולו כזית מצה, כדי לספר את תולדות עמנו מעבדות מצרים לעבדות גרמניה.
ואם השנה, לצערנו, חווינו מעשים איומים שהזכירו לנו את הימים הנוראים ההם, אין לנו אלא להמשיך ולספר "שבכל דור ודור עומדים עלינו רוצחים אכזרים המבקשים לכלותנו". אלא שלפני שאנו זועקים לשמיים ומבקשים לשים את מבטחנו ביושב במרומים, כדאי להביט פנימה אל עצמנו ולחשוב לאן הגענו ומה אנחנו צריכים לעשות כדי "שהקדוש ברוך הוא יצילנו מידם" ?!
אז, בליל הסדר התכנסנו ברוב עם בביתנו וסיפרנו את סיפור ההיסטוריה של עמנו. לא שכחנו להזכיר את אלו שעדיין סובלים במרתפי השאול ומצפים לישועה. ולא נכנענו לאווירת הנכאים, אלא ביתר שאת ברכנו איש את רעהו ב –"חג שמח" ובציפייה לבשורות טובות.
והשבת, שבת חול המועד, נמשיך במסורת עמנו. נמשיך להיות אופטימיים כשנקרא את בספר הספרים את "שיר השירים", השירה המגוללת את המראות היפים של האביב ואת הריחות הנעימים של הפריחה המתעוררת מחדש בימים אלו.
אלו ימים שצריכים לעורר לפעולה, לזריזות. ימים שאסור לשחק את הקשים להשגה המתמרקים בעוד שמן מור ובשמים נוספים, פן יחלוף ויפנה דודנו. אם שוב לא נשכיל להגיע במועד, לא נוכל לממש את אהבתנו.
אז תנשמו עמוק את ריח הוורדים, ראו את היופי בכל אחד מאיתנו, הטו את אוזניכם ובעיקר את הלב, כל אחד לזולתו- איש/ה לרעותו/ה.
העירו ועוררו את האהבה עד שתחפץ והרבו אחווה ושלום בעולמנו.
