השבת, פרשת בא, זה הזמן שעם ישראל סוף סוף יוצא ממצרים.
אחרי שמשלימים את המכה התשיעית, מכת החושך, ובטרם מנחית האל את מכת המחץ, מכת הרג הבכורות, נכנס פרק הוראות הכנה ליציאה ממצרים. במרכז ההכנות מצווה האל לקיים טקס שחיטה, סימון עם הדם ואכילה של הבשר :
"וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם . ז וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם . ח וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. ט אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם: כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ . י וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, עַד-בֹּקֶר; וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. יא וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ--מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַיהוָה.
הציווי לקחת את השה הוא לשבועיים לפני היציאה המתוכננת. מדוע לא יכלו לבשל את הבשר, מדוע ההוראה היא לאכול " צלי אש" ? ומדוע לא לקחת צידה לדרך את הבשר שנותר ? מדוע לשרוף אותו ?
יהיה מי שיאמר, לא צריך לחפש סיבה לכל דבר. אם כך הדבר, אז מדוע היה צורך להתייחס לאופן הכנת הבשר ולהורות לא לאכלו מבושל במים אלא דווקא צלי אש ?
האכילה הזו מזכירה חיילים לפני היציאה לקרב. אוכלים כשכבר לבושים וחגורים והולכים לישון עם נעליים, מוכנים להקפצה והכל בחיפזון.
יש כאן הכנסה פסיכולוגית של העם לתוך תכונת היציאה ממצרים. יש פירוטכניקה של אש, יש אכילה מהאש ויש עד הבוקר שריפה סמלית של שנות העבדות, שמותירה את העבר מאחור, רק כזיכרון. אבל, זה זיכרון שצריך לשמר אותו וכך אנחנו עושים מאז ועד היום ועד עולם.
... וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה. יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה: לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ".
בזיכרון הלאומי של היציאה לחרות שלנו, אנחנו צריכים לזכור אותו כחג שמח של יציאה מעבדות לחרות, עם קצת תזכורת של המרורים.
שתמיד נדע לשמוח ולזכור את החלק השמח בחיינו, שנזכור להביט אחורה, אבל להתקדם קדימה אל האור.
