בתמונה - הדר מחזיקה ומקריאה מהספר על רפנאל, את דברי הסיכום המיוחדים, המפותלים והמרגשים שכתבה בסוף הספר, על תהליך כתיבתו לאורך 7 שנים !!

את הספר, כפי שניתן לראות בתמונה, עוזרת להדר להחזיק, כרסה בת 41 השבועות , ממש בין שיניה. ויהי ערב ויהי בוקר...

כך כתבה הדר בספר. וכך הקריאה באחד הרגעים המרגשים של הטקס.

(קצת ארוך , אבל שווה קריאת כל מילה עד הסוף השמח )

דברי סיכום של הדר

מאז שאני קטנה את רפנאל הכרתי, זה תמיד היה בגדר של לא ממש מכירה, מכירה בפנים, מכירה בשם , מכירה את המשפחה, מכירה את האח שהיה המדריך שלי בבני עקיבא. אבל לא ממש מכירה.

ביום שהקפיצו את רפנאל לגזרה בצפון, זה בעצם היה היום האחרון בו הוא היה במזכרת בתיה, היום האחרון שהמשפחה שלו ראתה אותו, היום האחרון לפני שעלה על מדי הצבא ויצא למלחמה. ביום הזה אני ראיתי אותו בסופר, עם נעמה חברתו שאיתה יצא לטיול האחרון שלו אותו טיול שנעצר באמצע ולעולם לא המשיך. באותו בוקר כשראיתי אותו, הסתכלתי עליו ואני זוכרת שהוא הסב את תשומת לבי. אני זוכרת שחשבתי, חשבתי אם להגיד לו שלום או לא. ידעתי שאני מכירה אותו , ידעתי מי הוא, אבל לא ידעתי אם אני מספיק מכירה, מספיק מכירה כדי להגיד ״שלום״ או אולי רק כדי להביט לו בעניים ולהנהן הנהון קל.

ביום שישי, כמה ימים אחרי, אמא שלי סיפרה לי שחייל נהרג במזכרת בתיה. החייל רפנאל מוסקל. היא שאלה אותי אם אני מכירה אותו? אמרתי לה מיד בלי לחשוב פעמיים. ״ מכירה, בטח מכירה ״. ובאותה שניה הדבר הראשון שחשבתי עליו, היה האם אמרתי לו שלום באותו יום? שאלה שעד היום אני לא יודעת לענות עליה . אני לא זוכרת, לא זוכרת אם אמרתי שלום, לא זוכרת אם החלטתי שאני מספיק מכירה או לא.

משהו בתוכי תמיד הרגיש קרבה מיוחדת לחייל הזה שנהרג, לא ידעתי אם זה בגלל שהוא חייל וכולם מתרגשים כשחיילים נהרגים, או שבאמת זו קרבה מיוחדת. לצערי שמעתי על מותם של חיילים נוספים שהכרתי בצורה כזו או אחרת, אבל אף אחד מהם לא נשאר איתי כמו רפנאל . הוא היה שם, בראש, בלב. לפעמים אפילו הייתי חולמת עליו.

כמה שנים לאחר מכן, כשהייתי בכיתה י, נכנס סגן המנהלת לכיתה ושאל אם יש בנות שירצו לעשות ספר הנצחה לחללים שלמדו בבית הספר שלנו. לא חשבתי שארצה, אך בהמשך אמר ששני החיילים הראשונים שנעבוד איתם יהיו רפנאל מוסקל וערן שמיר. כשאמר רפנאל, הרגשתי שאני צריכה לקחת בזה חלק.

במשך שנתיים עבדתי על הפרוייקט יחד עם חברה. היינו אצל המשפחה, אספנו חומרים , ראיינו חברים מהצבא, דיברנו עם מורים ומחנכים של רפאנל ועוד. אך לא הצלחנו לסיים את הפרויקט. כשסיימתי י״ב, כל מה שאספנו נכנס לתוך קלסר שנכנס לארון בחדרי והספר על רפנאל נשאר בגדר משימה, משימה שלא הגיעה אל סופה.

מאז הרבה מים עברו בנהר, הייתי במדרשה, התגייסתי, עבדתי, התחתנתי , עברו הרבה שנים. אך תמיד כשהייתי פוגשת את משה , אביו של רפנאל, הוא היה מזכיר לי , ״יש לך משימה לסיים״. תמיד הנהנתי בנימוס, רציתי בלב שלם לסיים את המשימה. אבל באמת חשבתי שאין סיכוי, הרגשתי שזה גדול עליי, שזו המון עבודה. החיים המשיכו אם לא סיימנו את זה אז מה הסיכוי שאמצא זמן לסיים עם זה היום. כל אותה תקופה הרגשתי אשמה גדולה על כך, אבל לא האמנתי אף פעם שאוכל לסיים עם המשימה הזו.

כשהתחלתי את לימודיי האקדמיים, נתן לי משה הזדמנות חדשה. הוא אמר לי שהפרויקט מתחיל מחדש, סטודנטים מלווים תלמידי תיכון לספר הנצחה. למען האמת, לא שמחתי לקפוץ על המציאה. אבל ידעתי שלא אוכל לתת למישהו אחר את המשימה. ידעתי שאני התחלתי את זה, אז לפני 5 שנים ואני היא זו שצריכה לסיים את זה . אז עשיתי את זה. עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות. במשך השנתיים האחרונות, נפגשתי עם שלושת התלמידים, אספנו חומרים, ראיינו חברים, מורים ואנשים קרובים לרפנאל. לא אגיד שהתהליך היה קל והכל הלך חלק, ממש לא. היה לי קשה. זה היה מורכב. אני יכולה להעיד על עצמי שקיימת בי היכולת להנהיג תלמידים לעריכת ספר מהסוג הזה, אבל משהו בספר הזה, משהו בספר הזה שהיה דווקא של רפנאל, מאוד הקשה עליי. משהו בפנים שחשתי שנמשך כבר למעלה מ 7- שנים הפריע לי להגיע לסיום התהליך בצורה הראויה.

היום אחרי הרבה קשיים שעברתי בדרך, אני שמחה ומתרגשת לרשום את מילותיי האחרונות בספר הזה . הספר שהתחלתי אותו בהיותי נערה צעירה בתיכון ואני מסיימת אותו עכשיו כשאני אישה נשואה ובדרך להפוך לאמא.

עכשיו אחרי שעברו יותר מ 10- שנים מאז התלבטתי אם אני מכירה את רפנאל או לא מכירה, מספיק מכירה כדי להגיד שלום ? אני יכולה להגיד שאז לא באמת הכרתי. לא מספיק. תמיד שמעתי עליו שהוא מלח הארץ, מיפי הבלורית והתואר, החכם וזה שהלך למען הגנת המולדת עם נשק ביד אחת וגיטרה ביד השנייה. הכרתי אותו כמו שכל מי שלא מכיר הכיר. אבל אחרי שלמדתי אותו , קראתי את הדברים שכתב, שמעתי את החברים, את המשפחה, את האנשים שבאמת מכירים . אני מכירה רפנאל אחר, לא רק מלח הארץ. גם. וגם רפנאל השובב, המצחיק, השטוטניק , זה שבורח מטיול שנתי , זה שמציק לחברים שלו, זה שזה מצחיק אותו לצחוק על אחותו. לא רק רפנאל הדתי , הערכי והמוסרי. גם. וגם רפנאל הבחור הצעיר , המבולבל, לעיתים מתוסבך, שלא תמיד בטוח איפה נמצא הקשר שלו עם אלוקים , שפוחד להיהרג רק כדי להיות כלי משחק בידי מנהיגים שדואגים לכסא שלהם, רפנאל החושב. רפנאל שלא זורם עם הזרם . רפנאל שהוא לא רק זה שנהרג בגיל 21 פחות 40 יום.

רפנאל שהיה יכול להיות עכשיו בעל לאשה ואבא לילדים, יכול היה לעבוד בעבודה מעניינת, יכול היה להמשיך להצחיק ולשמח , אולי אפילו להקליט איזה דיסק או שניים או אולי להיות שחקן כדורסל. רפנאל שהוא כמו כולנו.

היום אם הייתי רואה את רפנאל בסופר , לא הייתי חושבת פעמיים . הייתי אומרת שלום .

כי היום אני מכירה , מספיק מכירה.

הדר.

מספר שעות אחרי תום הטקס, באמצע הלילה החלו הצירים ולמחרת בבוקר בא לעולם בנה בכורה שהפך אותה לאם בישראל.

צריך להוסיף את זה לספר. "היא המתינה לסיום הפרויקט" כך כתבה לי מנהלת בית הספר ביום שלמחרת !

ואני, משנתבשרתי על הולדת בנה, בעיתוי המדהים הזה, ברכתי את הדר: בשעה טובה ומוצלחת !

והוספתי : הוא המתין בסבלנות עד שסיימת את המשימה, ואז הוא יכל לבוא לעולם, כדי שתוכלי להקדיש לו את כל תשומת הלב והאהבה .

כן ירבו שמחות בישראל.