ברכות לכל היוצאים מעבדות לחרות, המסובין בסדר ומספרים ביציאת מצריים.
האם גם השנה אפשר לעבור לסדר היום ולחגוג את היציאה מעבדות לחירות ?
בימים טרופים אלו נשמעת הדרישה או לפחות נשאלת השאלה האם מותר, או צריכים, או אפשר, לחגוג יציאה מעבדות לחירות, כאשר עשרות מבני עמנו נמצאים עמוק באדמת ארץ פלישתים, נטולי שמחה וחרות ?!
כמו יהודים טובים, בחג שבו נשאלות ארבע קושיות, ננסה להשיב בשאלות.
האם הדור של הורינו, אלו ששרדו את הימים הנוראים ההם, כמעט בודדים ממשפחותיהם, האם הם נדרשו להפסיק לחיות ?
האם הם הפסיקו לשבת לסדר ולספר ביציאת מצרים ו/או לספר ביציאה שלהם מעבדות לחירות ?
האם דור תש"ח, שזכה לשמוע את בן גוריון מכריז בתל-אביב על העצמאות :
"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל", ולמרות שאחוז אחד מיושבי הארץ נפל או נרצח במהלך מלחמת השחרור, האם הם הפסיקו לחגוג את חג החירות או הוסיפו חג נוסף - חג העצמאות אותו חגגו בשירה וריקודים ?
האם העובדה שעדיין האשמים והאחראים למה שקרה כאן בחג שמחת תורה, נאחזים בקרנות המזבח, ועוד בחסות בית המשפט, האם זו סיבה לא לחגוג בליל סדר את חג החירות ?
בשנות השבעים עת חיו מיליוני יהודים מעבר למסך הברזל ולא אפשרו להם לא לשמור על מצוות היהדות ולא לעלות לארץ, האם נכנסנו לקדרות ולא ציינו את וחגגנו אל ליל הסדר ? נהפוך הוא. התכנסנו איש למשפחתו לחגוג את הסדר והוספנו כסא ריק המצפה לאחינו ברוסיה שיצאו מרוסיה ויעלו לארץ ישראל כדי לחגוג איתנו את חג החירות.
גם בימינו אלו ראוי להשאיר כיסא ריק המצפה לשובם של כל הנמצאים בצרה ובשביה.
האם אחרי שרפנאל נפל במלחמת לבנון השנייה במארון א ראס, האם הפסקנו לשבת סביב שולחן הסדר ולספר ביציאת מצרים ? ורצינו להזכיר כי שלא כמו לחלק מהחטופים, לרפנאל וליתר הנופלים במערכות ישראל, כולל במלחמה הנוכחית, אי אפשר לחכות כדי שיחזרו מהמערכה !!
יואילו נא כל מחרחרי "מלחמת האחים" להפסיק עם מכתבי הסרבנות והפציפיזם, בדרישה התבוסתנית "שלום עכשוניקית" להפסיק את המלחמה ולתת לאויבינו כל מה שהם דורשים בתמורה לשחרור בנינו ובנותינו ממרתפי העינויים של החמאס.
כל מלחמות ישראל מאז ומעולם היו נגד אויבינו הקמים עלינו לכלותינו ולו רק בגלל היותנו העם שיצא מעבדות לחרות ממצרים לארץ המובטחת, ארץ ישראל.
אנחנו נמשיך לשמוח ולחגוג את חגי חירותנו ועצמאותנו חרף הקשיים וחרף היות בנינו ובנותינו, נכון לעכשיו, נתונים בצרה ובשביה. עוד נזכה לראות אותם שבים לביתם ולחיק משפחותיהם ויזכו לשבת ולספר ביציאה מעבדות לחרות של הימים ההם ולצערנו גם בזמן הזה.
נזכור את סיפורו של "יוסלה רקובר בשיח עם קונו" בימים האחרונים של גטו ורשה בפסח התש"ג. (דרך אגב סיפור שנכתב ע"י צבי קוליץ)
בתחילת הסיפור ישאל מוישל'ה-הבן את אביו את ארבעת הקושיות אבל יוסיף וישאל בסוף קושיה נוספת :
"אבא יקר, האם גם בשנה הבאה יהיה עוד ילד יהודי שישאל את ה – "מה נשתנה" ?!
ומשיב לו אביו: " אני לא יודע בני, אני לא יודע. אבל אני יודע שתמיד יהיה איזה מוישל'ה, באיזשהו מקום, שישאל את ה – "מה נשתנה".
אז גם אחרי ימים קשים, אנו העם הנבחר, נמשיך לחגוג לשאול קושיות קשות ולספר ביציאת מצרים.
