השבת אנחנו פותחים שוב את ספר ופרשת דברים, הספר שהוא נאום או נאומי הפרידה של משה - האיש שעליו הוטלה המשימה הלא פשוטה להוביל את הוצאת עם ישראל ממצרים ולהוביל אותם חזרה אל ארץ ישראל.
כמו מדריך טוב באתר או כמו סופר או היסטוריון, משה ממקם אותנו במקום ובזמן שהאירוע הזה מתרחש :
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב . ב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. ג וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ, אֲלֵהֶם."
משה נמצא סמוך לכניסה לארץ שאותה יראה ואליה לא יבוא. במקום הזה, בסוף תקופת ארבעים שנות המדבר, זה הזמן של האיש שאמר "לא איש דברים אנכי", זה הזמן שלו לדבר.
(דרך אגב, גם אני בצעירותי לא הייתי ממש איש דברים. עם התקדמות הזמן והגיל נהייתי גם איש דברים בעל פה וגם בכתב).
משה בפרשה הזו עוסק בנושאים רבים ומגוונים, אבל לאורך הפרשה, וזה כנראה ימשיך לאורך הספר, חוזרת מה שאנחנו קוראים המילה המנחה - ירושת הארץ.
ירושת ארץ האבות:
יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ, בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב-לָכֶם שֶׁבֶת, בָּהָר הַזֶּה. ז פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב, וּבְחוֹף הַיָּם--אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת . ח רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, אֶת-הָאָרֶץ; בֹּאוּ, וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם, וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. (פרק א)
ירושת שתי הגדות לירדן:
וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלַי, רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ, אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ; הָחֵל רָשׁ, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ. (פרק ב)
ירושת רמת הגולן:
וְאֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ, בָּעֵת הַהִוא; מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר-עַל-נַחַל אַרְנֹן, וַחֲצִי הַר-הַגִּלְעָד וְעָרָיו--נָתַתִּי, לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי. יג וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל-הַבָּשָׁן, מַמְלֶכֶת עוֹג--נָתַתִּי, לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה: כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל-הַבָּשָׁן, הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים. יד יָאִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לָקַח אֶת-כָּל-חֶבֶל אַרְגֹּב, עַד-גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי, וְהַמַּעֲכָתִי; וַיִּקְרָא אֹתָם עַל-שְׁמוֹ אֶת-הַבָּשָׁן חַוֺּת יָאִיר, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. טו וּלְמָכִיר, נָתַתִּי אֶת-הַגִּלְעָד. טז וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן-הַגִּלְעָד, וְעַד-נַחַל אַרְנֹן, תּוֹךְ הַנַּחַל, וּגְבֻל--וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל, גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. יז וְהָעֲרָבָה, וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל--מִכִּנֶּרֶת, וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח, תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה, מִזְרָחָה. יח וָאֲצַו אֶתְכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, נָתַן לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ--חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, כָּל-בְּנֵי-חָיִל. (פרק ג )
הקמת מדינה שיש לה חוקים בארץ הירושה:
רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, יְהוָה אֱלֹהָי: לַעֲשׂוֹת כֵּן--בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. (פרק ד, ד)
ירושה גם ממי שנראים מפחידים:
וְתַחַת, כִּי אָהַב אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ, אַחֲרָיו; וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל, מִמִּצְרָיִם. לח לְהוֹרִישׁ, גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ--מִפָּנֶיךָ; לַהֲבִיאֲךָ, לָתֶת-לְךָ אֶת-אַרְצָם נַחֲלָה--כַּיּוֹם הַזֶּה. לט וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד. מ וְשָׁמַרְתָּ אֶת-חֻקָּיו וְאֶת-מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ--וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל-הַיָּמִים. (פרק ד, לז – מ)
משה חוזר שוב ושוב על המוטיב המרכזי והוא הנחלת ארץ ישראל לעם ישראל בהתאם להבטחה האלוהית לאבות האומה, חרף הקשיים וללא מורא. ארץ ישראל מובטחת לעם ישראל לעולמי עד, גם אם בתקופות מסוימות עם ישראל לא נמצא על אדמתו.
אמש היינו בהר הרצל לאזכרה של יונתן איינהורן. הבטתי מההר הגבוה אל עבר ירושלים וראיתיה מלאה בניינים רבי קומות ועוד מנופים העוסקים בבניה של העיר. נראה כי ירושלים לא הייתה מעולם כל כך בנויה ! ומעולם לא גרו בה כל כך הרבה יהודים וספק אם היו בה כל כך הרבה מבנים ובהם מוסדות ומשרדי שלטון יהודי.
והרהרתי שוב על הצומות ומנהגי החורבן. אין ספק שהגיע הזמן להפוך את תשעה באב ליום שמחה על בניין ירושלים.
