השבת אנחנו ניצבים כולנו בפני הבחירה האם להישאר בברית שכרת היושב במרומים עם עם ישראל לדורותיו, או לנסות ולהתנער מההסכם הזה :
" אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם . יב לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. יג וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת . יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם. " (דברים כט)
בשפת ימינו , ניצבים בתיאטרון ובקולנוע הם אלה שמשמשים כחלק מהרקע והתפאורה להצגה. האם גם משה חושב שעם ישראל על כל חלקיו הוא רק תפאורה בהצגה של ריבון העולם ?
ייתכן כי מדובר בחידוש או בהעמקת הברית שנכרתה כבר, במה שמכונה, מעמד הר סיני שם אמרו בני ישראל, הצד השני של הברית – נעשה ונשמע.
עכשיו, בטרם הכניסה לארץ ישראל ובטרם לכתו של המנהיג היחיד שהוביל את העם ממצרים ועד סמוך לכניסה לארץ, משה מבין שצריך לא רק לחדש את הברית אלא להודיע שהברית הזו נכרתת עם כל חלקי העם לדורותיו ולדורות הבאים מעתה ועד עולם.
בימים אלו של דיבורים על אחדות לאומית, בין אם באמת ובין אם מן השפה ולחוץ, צריך להבין את מי מכניס משה אל תוך הברית הזו :ראשי העם של כל השבטים, זקני העם הנחשבים בתורה לחכמי העם, השוטרים שהיו כנראה האחראים על סדרי השלטון. אחרי גורמי השלטון מבהיר משה שמדובר בכל העם, מהטף והנשים ועד הגר שכנראה נחשב לחלק החלש שבחברה. לא ממש ברור מדוע בוחר משה בחוטבי העצים ושואבי המים לסמל את הכללת כל עם ישראל בברית. חוטבי העצים אינם אנשים חלשים וגם שואבי המים צריכים כוחות לשאוב ולחלק את המים, אבל מאז הם הפכו לביטוי המתייחס לשכבה החלשה של הציבור – חוטבי עצים ושואבי מים. ויחד עם זאת, כשמשה כולל את כולם את כל איש ישראל, הוא כולל את אלה הנמצאים באותו מעמד וגם את מי שלא נמצא שם, כולם כפופים לברית הזאת. אחדות כוללת את כולם.
את פרשת ניצבים קוראים תמיד סמוך לפני או אחרי ראש השנה. ראש השנה כבר אמרנו לא פעם בשנים החולפות , נקרא בתורה "יום הזיכרון". את מעמדו כ – "יום הדין" הוא קיבל בשנים מאוחרות יותר ולא כל כך ברור מדוע. ייתכן שהקירבה ליום הכיפורים היא שיצרה את המצב או את הצורך ביום מקדים ליום הכיפורים. ואז גם בזה לא היה די ואז יצרו הקדמה נוספת של חודש הסליחות והרחמים הוא חודש אלול.
אז מה בעצם מייעצים לנו שנעשה כל שנה בהתקרב ראש השנה ויום הכיפורים ?
נעשה קצת חשבון וסיכום של השנה החולפת ונחשוב מה אנחנו מתכננים לעשות בשנה החדשה. האם נמשיך לעשות אותו דבר או אולי נחדש או אפילו נחשוב על שינוי או מה שמכנים בעידן הזה - חישוב מסלול מחדש. ואם כבר הזכרנו את תוכנת הניווט, אולי חומר למחשבה האם אנחנו סומכים על מישהו אחר שיוביל אותנו אל מחוז חפצנו או שאולי כדאי שאנחנו נהיה אלו שמתכננים את הדרך אל היעד שהצבנו לעצמנו.
השנה האחרונה הייתה שנה שהביאה שמחה לכל אחד מהאחים לבית מוסקל, בהולדת נכד או נכדה חדשים. יחד עם זאת זו גם הייתה שנה לא פשוטה בבריאות של משפחתנו. כשנמצאים בתוך משבר בריאותי, זה מצב שלא בשליטתך ואז מתעוררות לא מעט שאלות מעשיות ופילוסופיות. סביר להניח שאחת השאלות היא "מדוע זה קורה בכלל, בשביל מה זה טוב" ובשלב מסוים נשאלת השאלה "מדוע זה קרה דווקא לי או לבני ביתי" ?!
מהר מאוד עולה השאלה האם המצב הזה הוא תוצאה של מעשה או מעשים לא נכונים שעשינו. "היכן טעינו"? מה אנחנו יכולים לעשות כדי לתקן וכדי שנבריא ונשוב להיות בריאים כאחד האדם.
בנקודות הזמן האלו, בהן אנחנו קצת אובדי עצות, כך נראה, צריך להיזהר מלהבטיח הבטחות ועוד יותר מלנדור נדרים.
לבחון את מעשינו זה נכון תמיד. לתכנן לעשות דברים טובים זה תמיד טוב. אבל אין להתנות את הדברים הטובים שברצוננו לעשות, בציפייה מאת האלוהים לרפא את החוליים שפגעו בנו. מאת האלוהים אנחנו מבקשים מזור לחוליינו, וכך אני נוהג לבקש בכל בוקר.
"ברוך... אתה האלוהים אשר בראת את האדם איברים אברים. גלוי וידוע לפניך שאם אחד מאיברנו נפגע , קשה לחיות בעולמך. אנא ברחמיך רפא את נשמתו ואת כל איברנו שנפגעו ולא על ידי כאבים ולא על די ייסורים. השב את רוחנו וגופנו שיפעלו כפי שבראת אותנו" .
עוד הדברים האלו נכתבים וברקע בטלוויזיה שרה רבקה זוהר את השיר "מה אברך" "... הנער הזה עכשו הוא מלאך ... אלוהים אלוהים,אלוהים, לו אך בירכת לו חיים... "
בכל ראש שנה כשבתפילה אני מגיע לתפילת "נתנה תוקף" , ולא ניכנס עכשיו למחלוקת מי כתב ומתי את התפילה הנוראית הזו, אני מנסה לשחזר מה קרה באותו ראש השנה של שנת התשסו ?! מה קרה שהיושב בדין קרא אליו את רפנאל ? מה אנחנו עשינו או לא עשינו שמהשנה ההיא נגזר עלינו לחיות כאן בעולם הזה ורפנאל במקום אחר ?
כשקראנו לו רפנאל ובעצם ביקשנו, כפי שביקש משה - "אל נא רפא נא לה" , האם קראנו תיגר על ריבונו של עולם ? האם תחינתנו הושבה ריקם לאור האשפוזים בבתי החולים, או אולי דווקא התקבלה בקשתנו ולמרות הכל זה סוג של נס רפואי שאין שני לו בעולם ?!
"תחשוב טוב תרגיש טוב " כך אומרת והיא לא היחידה, אימא-סבתא ריבה ריבתי שתחיה.
אז אולי בעצם צריך לעסוק פחות בעבר ובקשיים שעברנו ולחשוב קדימה על הדברים החיוביים שאנו מתכננים לעשות בשנה הבאה עלינו לטובה. אולי צריך להפסיק להכות על חטא וצריך למנות לעצמנו ולפני שופט כל הארץ, דווקא את הדברים החיוביים שעשינו בשנה החולפת וכאמור לפרט לעצמנו את הדברים והמעשים הטובים שאנו שואפים לעשות בשנה הזו.
ביום ראש השנה, שהוא כאמור יום הזיכרון , צריך לזכור מה קרה בעבר צריך להזכיר לעצמנו מה היו הציפיות שלנו מעצמנו בראשית השנה החולפת. מה הגשמנו מתוך התוכניות והרצונות, ואם לא השלמנו ואלו דברים שעדיין יש להם תכלית חיובית, נראה כיצד לשלבם ולעשותם בשנה הבאה עלינו לטובה.
שתהיה לכולנו שנה בבריאות טובה, שיעברו מעלינו כל החוליים ולא על ידי ייסורים. שנה של שמחות. שנה של פרנסה טובה. שנה של הצלחה בכל מעשי ידינו. שנה שיתגשמו שאיפותינו וחלומותינו הטובים. שנה שימלאו כל משאלות ליבנו לטובה גם בתחום האישי וגם בתחום המשפחתי וגם בתחום הלאומי.
